(פורסם באתר הגדה השמאלית /אשליות/http://hagada.org.il/2010/04/18 )
בשמאל המיינסטרימי הישראלי רווחת התקווה האווילית שמתישהו ארה"ב תכריח את ישראל לצאת מהשטחים ולעשות שלום עם הפלסטינים. לא חשוב שהרכבת האווירית ב-73 היתה צריכה לנתץ את התקווה הזו; לא חשוב שיתוף הפעולה עם עמדת העמימות בנושא הנשק הגרעיני הישראלי; לא חשובה ההתעלמות מהכיבוש וההתערבות בלבנון; לא חשובה השתיקה הרועמת בזמן שישראל הרעיבה (ועוד מרעיבה), ואח"כ הפציצה את עזה. איכשהו האסימון הזה נותר תקוע.
יתכן שהנשמות הטובות של השמאל האמריקאי תורמות לאשליה הזאת, הן בנושא הסכסוך הפלסטיני-ישראלי והן בנושאים אחרים. למעט מיעוט רדיקלי המאשים את ארה"ב בהתערבות קטלנית במזה"ת ובמזרח אסיה, השמאל האמריקאי מאמין שארה"ב היא גורם מכוון חיובי בעולם, ואי לכך מוטב לשמר את העמדה ההגמונית האמריקאית. לפיכך, מנקודת מבטם הבעיה היא שהעם ונבחריו בקונגרס ובבית הלבן אינם מודעים מספיק לסבלו של העם הפלסטיני ולאי הצדק של הכיבוש. וכמובן שאייפ"ק, הלובי היהודי-ציוני רב ההשפעה הידוע לשמצה, אחראי לשימור הססטטוס-קוו ולזריית חול בעיני המנהיגות האמריקאית.
מכאן, שאירגונים כגון J Street מנסים לחתור תחת מנהיגות אייפ"ק ולהוות אלטרנטיבה פחות ימנית. המטרה היא לגבות את אותם חברי קונגרס שיעזו לחרוג לרגע מהמנטרה של "הקשר העמוק והבלתי מעורער בין ישראל לארה"ב". וזאת, כדי לרמוז שאולי ניתן לתהות (לא לגנות, חלילה) על ההיגיון של גזילת קרקעות, התנחלויות, מחסומים ושאר עינויים שישראל מערימה על האוכלוסיה הכבושה. אך גם אז, אל לו לתוהה להשוות את הכיבוש לממשלים מדכאים אחרים דוגמת האפרטהייד הדרום אפריקאי (ע"ע ג'ימי קרטר).
לא בכדי טוענים בשמאל האמריקאי, שהדיון בעניין הדיכוי והכיבוש בעיתונות הישראלית פתוח יותר מהדיון בעיתונות האמריקאית. מיד מועלים על נס שמותיהם של עמירה הס, גדעון לוי והעיתון ה"ליברלי" הארץ, כשהם מלווים בהנהונים כבדי ראש. אכן, העיתונות האמריקאית, כמו אנשי הקונגרס, שומרים על הקו שישראל היא מדינה מוקפת אויבים העושה כמיטב יכולתה להגן על עצמה, גם אם זה לא תמיד אסתטי (שהרי טרוריסטים מוסלמים זה הרבה יותר מכוער ומפחיד). אך מי שיזכיר את הצנזורה הביטחונית על העיתונות הישראלית המאפשרת את השתקת ענת קם ואורי בלאו, מעצרים מינהליים, אסירים ביטחוניים וגו', יוכתר מיד כ-self hating Jew (SHJ), או אנטישמי, בהתאם למוצא הדובר החצוף.
המציאות היא, שתקוות ההצלה מן המערב היא טפשית לא רק משום שהדיון הציבורי בארה"ב בעניין הכיבוש הוא כל כך פשטני ונבוב, אלא בעיקר מפני שלאמריקאים לא ממש אכפת. כל עוד ממשיכים כסף ותמיכה אלקטורלית לזרום מהקהילה היהודית אין להם שום סיבה לנענע את הסירה. ישראל, הכיבוש, הפלסטינים, אינם אלא עקיצה מגרדת על מפת העולם. נכון, אחמדינג'אד ובן לאדן מזכירים את המדינה היהודית ואת הכיבוש מדי פעם, אך הרטוריקה של הראשון כל כך מופרכת ושל השני כל כך אלימה עד שלמעשה הם תורמים לעמדת הקורבנות של ישראל. מדיניות ארה"ב כלפי ישראל לא תשתנה לטובה בגלל איום של קיצונים מהעולם המוסלמי הרדיקלי משום שכיום הם האויב לשלום ולסדר העולמי לפי תפיסת העולם השלטת היום בארה"ב.
"העימות" של הזמן האחרון בין הממשל לנתניהו היא דוגמה המלמדת על הכלל. נתניהו לא יכול וגם לא ממש רוצה לחזור לשולחן המשא ומתן. מחושק מן הימין, הוא יכול לכל היותר לעשות את הקולות הנכונים בנאום אחד או שניים, אך אינו יכול לעצור את תֿנופת הבניה בהתנחלויות, את גזילת הקרקעות במזרח ירושלים, או לשנות את עמדת העמימות בנושא הגרעין. "מקרה" ביידן רק המחיש זאת. ממשל אובמה הבין ונסוג. מגינויים ושיחות טלפון עצבניות חזרנו להיות מדינות אחוזות בברית היסטורית, ולעזאזל הכיבוש. הפלסטינים יכולים לחכות עד אחרי הבחירות. ואכן, לאובמה ולדמוקרטים נותרה פחות מחצי שנה להוכיח לאמריקאים שהם עושים עבודה טובה. המאבק על השינוי בביטוח הבריאות צימח אופוזיציה חזקה, גם אם לחלוטין לא הגיונית. הכלכלה המדשדשת, האבטלה הגואה ובחירי המערכת הפיננסית החוגגים יוצרים תחושה, הן בימין והן בשמאל, שהמנהיגות שבויה לחלוטין בידי האוליגרכים. למה להם להתעסק כעת עם ישראל הנרגנת?
מה שמטריד בעיני בנוסף לכל זה היא המוכנות של המיינסטרים השמאלי לאפשר למדינה אחרת, אימפריה למעשה, להתערב עד כדי כך במדיניות ישראל. אין ספק שלחץ כלכלי ומדיני מבחוץ יכולים לעזור. אבל לעזור למה? אם עד שנות ה-80 הרעיון של חלוקת הארץ עוד היה בר קיום, כיום הוא נראה מופרך. כ-5 אחוזים מאוכלוסיית ישראל חיים כיום מעבר לקו הירוק. האם הם יקומו ויעזבו מרצון? סביר להניח שלפחות 10 אחוז מהם ילחמו להישאר בבתיהם. זאת אומרת, לפחות 30 אלף איש ייאבקו נגד פירוק ההתנחלויות. האם באמת אנחנו מצפים שארה"ב תהיה שותפה לתמרוץ מלחמת אזרחים בישראל? או אולי היא רק תתגייס לדיכוי ההתמרדות? נכון שארה"ב לא בחלה בתפקיד הזה בבוסניה, עיראק, אפגניסטאן, אינדונזיה, איראן, סומליה ועוד, אך לא נראה לי שבתפקיד הזה היא תבחר לשחק כאן. נהפוך הוא, נראה לי שארה"ב מעדיפה את הכיבוש על פני מלחמת אזרחים בישראל. והרי לפלסטינים אין לובי ומדינות ערב לא יפסיקו למכור נפט ללקוח הכי גדול שלהם.
ישראלים ופלסטינים נמצאים לבדם במערכה הזאת. אם אנחנו רוצים נורמליזציה ושלום צריך להכיר בכך ולפתוח דיון אמיתי על פיתרון של מדינה אחת (או שתיים). זה הרעיון של ריבונות – ההחלטה היא שלנו כמו גם המחיר. לכאורה, נראה היום שמרבית היהודים הישראלים לא ממש דואגים לשלום הפלסטינים. לא מעניין אותם אי השויון של הערבים הישראלים והם אינם רוצים לדעת את מה שהיה לענת קם למכור (מי בכלל צריך צנזורה?). וחמור הרבה יותר מכך, שליתר העולם לא אכפת. בגלל ההגמוניה המערבית מול העולם הערבי-מוסלמי כל עוד ליהודי ישראל לא אכפת לאף אחד אחר בעולם לא יהיה ממש אכפת.
יתכן שהנשמות הטובות של השמאל האמריקאי תורמות לאשליה הזאת, הן בנושא הסכסוך הפלסטיני-ישראלי והן בנושאים אחרים. למעט מיעוט רדיקלי המאשים את ארה"ב בהתערבות קטלנית במזה"ת ובמזרח אסיה, השמאל האמריקאי מאמין שארה"ב היא גורם מכוון חיובי בעולם, ואי לכך מוטב לשמר את העמדה ההגמונית האמריקאית. לפיכך, מנקודת מבטם הבעיה היא שהעם ונבחריו בקונגרס ובבית הלבן אינם מודעים מספיק לסבלו של העם הפלסטיני ולאי הצדק של הכיבוש. וכמובן שאייפ"ק, הלובי היהודי-ציוני רב ההשפעה הידוע לשמצה, אחראי לשימור הססטטוס-קוו ולזריית חול בעיני המנהיגות האמריקאית.
מכאן, שאירגונים כגון J Street מנסים לחתור תחת מנהיגות אייפ"ק ולהוות אלטרנטיבה פחות ימנית. המטרה היא לגבות את אותם חברי קונגרס שיעזו לחרוג לרגע מהמנטרה של "הקשר העמוק והבלתי מעורער בין ישראל לארה"ב". וזאת, כדי לרמוז שאולי ניתן לתהות (לא לגנות, חלילה) על ההיגיון של גזילת קרקעות, התנחלויות, מחסומים ושאר עינויים שישראל מערימה על האוכלוסיה הכבושה. אך גם אז, אל לו לתוהה להשוות את הכיבוש לממשלים מדכאים אחרים דוגמת האפרטהייד הדרום אפריקאי (ע"ע ג'ימי קרטר).
לא בכדי טוענים בשמאל האמריקאי, שהדיון בעניין הדיכוי והכיבוש בעיתונות הישראלית פתוח יותר מהדיון בעיתונות האמריקאית. מיד מועלים על נס שמותיהם של עמירה הס, גדעון לוי והעיתון ה"ליברלי" הארץ, כשהם מלווים בהנהונים כבדי ראש. אכן, העיתונות האמריקאית, כמו אנשי הקונגרס, שומרים על הקו שישראל היא מדינה מוקפת אויבים העושה כמיטב יכולתה להגן על עצמה, גם אם זה לא תמיד אסתטי (שהרי טרוריסטים מוסלמים זה הרבה יותר מכוער ומפחיד). אך מי שיזכיר את הצנזורה הביטחונית על העיתונות הישראלית המאפשרת את השתקת ענת קם ואורי בלאו, מעצרים מינהליים, אסירים ביטחוניים וגו', יוכתר מיד כ-self hating Jew (SHJ), או אנטישמי, בהתאם למוצא הדובר החצוף.
המציאות היא, שתקוות ההצלה מן המערב היא טפשית לא רק משום שהדיון הציבורי בארה"ב בעניין הכיבוש הוא כל כך פשטני ונבוב, אלא בעיקר מפני שלאמריקאים לא ממש אכפת. כל עוד ממשיכים כסף ותמיכה אלקטורלית לזרום מהקהילה היהודית אין להם שום סיבה לנענע את הסירה. ישראל, הכיבוש, הפלסטינים, אינם אלא עקיצה מגרדת על מפת העולם. נכון, אחמדינג'אד ובן לאדן מזכירים את המדינה היהודית ואת הכיבוש מדי פעם, אך הרטוריקה של הראשון כל כך מופרכת ושל השני כל כך אלימה עד שלמעשה הם תורמים לעמדת הקורבנות של ישראל. מדיניות ארה"ב כלפי ישראל לא תשתנה לטובה בגלל איום של קיצונים מהעולם המוסלמי הרדיקלי משום שכיום הם האויב לשלום ולסדר העולמי לפי תפיסת העולם השלטת היום בארה"ב.
"העימות" של הזמן האחרון בין הממשל לנתניהו היא דוגמה המלמדת על הכלל. נתניהו לא יכול וגם לא ממש רוצה לחזור לשולחן המשא ומתן. מחושק מן הימין, הוא יכול לכל היותר לעשות את הקולות הנכונים בנאום אחד או שניים, אך אינו יכול לעצור את תֿנופת הבניה בהתנחלויות, את גזילת הקרקעות במזרח ירושלים, או לשנות את עמדת העמימות בנושא הגרעין. "מקרה" ביידן רק המחיש זאת. ממשל אובמה הבין ונסוג. מגינויים ושיחות טלפון עצבניות חזרנו להיות מדינות אחוזות בברית היסטורית, ולעזאזל הכיבוש. הפלסטינים יכולים לחכות עד אחרי הבחירות. ואכן, לאובמה ולדמוקרטים נותרה פחות מחצי שנה להוכיח לאמריקאים שהם עושים עבודה טובה. המאבק על השינוי בביטוח הבריאות צימח אופוזיציה חזקה, גם אם לחלוטין לא הגיונית. הכלכלה המדשדשת, האבטלה הגואה ובחירי המערכת הפיננסית החוגגים יוצרים תחושה, הן בימין והן בשמאל, שהמנהיגות שבויה לחלוטין בידי האוליגרכים. למה להם להתעסק כעת עם ישראל הנרגנת?
מה שמטריד בעיני בנוסף לכל זה היא המוכנות של המיינסטרים השמאלי לאפשר למדינה אחרת, אימפריה למעשה, להתערב עד כדי כך במדיניות ישראל. אין ספק שלחץ כלכלי ומדיני מבחוץ יכולים לעזור. אבל לעזור למה? אם עד שנות ה-80 הרעיון של חלוקת הארץ עוד היה בר קיום, כיום הוא נראה מופרך. כ-5 אחוזים מאוכלוסיית ישראל חיים כיום מעבר לקו הירוק. האם הם יקומו ויעזבו מרצון? סביר להניח שלפחות 10 אחוז מהם ילחמו להישאר בבתיהם. זאת אומרת, לפחות 30 אלף איש ייאבקו נגד פירוק ההתנחלויות. האם באמת אנחנו מצפים שארה"ב תהיה שותפה לתמרוץ מלחמת אזרחים בישראל? או אולי היא רק תתגייס לדיכוי ההתמרדות? נכון שארה"ב לא בחלה בתפקיד הזה בבוסניה, עיראק, אפגניסטאן, אינדונזיה, איראן, סומליה ועוד, אך לא נראה לי שבתפקיד הזה היא תבחר לשחק כאן. נהפוך הוא, נראה לי שארה"ב מעדיפה את הכיבוש על פני מלחמת אזרחים בישראל. והרי לפלסטינים אין לובי ומדינות ערב לא יפסיקו למכור נפט ללקוח הכי גדול שלהם.
ישראלים ופלסטינים נמצאים לבדם במערכה הזאת. אם אנחנו רוצים נורמליזציה ושלום צריך להכיר בכך ולפתוח דיון אמיתי על פיתרון של מדינה אחת (או שתיים). זה הרעיון של ריבונות – ההחלטה היא שלנו כמו גם המחיר. לכאורה, נראה היום שמרבית היהודים הישראלים לא ממש דואגים לשלום הפלסטינים. לא מעניין אותם אי השויון של הערבים הישראלים והם אינם רוצים לדעת את מה שהיה לענת קם למכור (מי בכלל צריך צנזורה?). וחמור הרבה יותר מכך, שליתר העולם לא אכפת. בגלל ההגמוניה המערבית מול העולם הערבי-מוסלמי כל עוד ליהודי ישראל לא אכפת לאף אחד אחר בעולם לא יהיה ממש אכפת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה