(פורסם בגדה השמאלית /אל-דאגה-החסות-האמריקאית-איתנה/http://hagada.org.il/2010/06/09 )
אם רצינו המחשה שלארה"ב אין שום כוונה לתווך תכנית שלום שתביא לפיתרון אמיתי ולסיום הכיבוש, להלן התגובה האמריקאית הרשמית לטבח ולהשתלטות הפירטית על ספינות המשט לעזה. כמו לינדשטראוס בפרשת האונס בשומרת, מפנים האמריקאים אצבע מאשימה לעבר הקורבנות, האשמה שמספיקה להסיר כל אחריות מישראל. הילרי קלינטון, בתגובה רשמית אמרה, שארה"ב מגנה את "המהלכים" שהובילו לטרגדיה. יתכן שהתכוונה בליבה למטבחון המדיני שתיכנן ואישר מתקפה צבאית על אניה אזרחית במים בינלאומיים. אך המשמעות כלפי העולם היא ברורה: שני הצדדים אשמים. קלינטון הוסיפה ואמרה, שכשם שלישראל יש זכות להגנה עצמית כך גם לפלסטינים עומדת הזכות לקבלת סיוע הומניטרי. כלומר, לישראל הזכות להיות מדינה ריבונית ולפלסטינים הזכות לא למות מרעב ודיזנטריה.
אך על מנת להבין את מדיניות ארה"ב כלפי ישראל, חשוב לעקוב אחר מה שנאמר בבית עצמו ולא רק מעל במות בינלאומיות. לדוגמה, ג'ו ביידן. בריאיון לצ'רלי רוז ב-PBS (המקבילה האמריקאית העניה ל-BBC), החליט להעביר לצופים שיעור ב"היסטוריה" שלפיו אהוד ברק, בנדיבותו, הוציא את הצבא מעזה ב-2006 (במילותיו של ביידן), ומיד אח"כ החמאס ניצח בבחירות לרשות הפלסטינית. אבל העולם דרש מחמאס לכבד הסכמים שמנהיגויות קודמות חתמו עליהם ולהתחלק בשלטון עם מחמוד עבאס (כי אך טבעי הוא, שלעולם יש זכות להכתיב תוצאות של בחירות דמוקרטיות). בתגובה, החליטו בחמאס להתבצר בעזה, להטיל מצור על תושביה ולהשליט טרור על ישראל בעזרת טילים (בחיי, לא המצאתי כלום). כך שמקור הבעיה בעזה אינם המצור או הכיבוש, כי אם החמאס העיקש (ביבי לא היה יכול לנסח זאת טוב יותר, ובוודאי שלא עם החן של ביידן).
גם בעיתונות הטון הכללי הוא להאשים את הפלסטינים ובעיקר את החמאס, גם אם לעתים נשמעת ביקורת קלה על ישראל בעניין מדיניות הסגר על עזה. הפליא במיוחד צ'רלס קראוטהמר, בפאנל בערוץ החדשות Fox, כששאל על איזה משבר הומניטרי בכלל מדובר? אין רעב בעזה, אוכלוסיית עזה מקבלת סיוע מהאו"ם מזה 60 שנה וחלק מזה ממומן בידי משלם המיסים האמריקאי. וחוץ מזה, גם המצרים מטילים מצור על עזה (כלומר, אין משבר הומניטרי, אבל אם יש – זה באשמת המצרים). ויליאם קריסטל טען, שהמשט היה ניסיון התגרות בישראל היות שסיוע הומניטרי מגיע לעזה כל הזמן דרך המעברים, וישראל היתה "שמחה" להעביר את כל תכולת ספינות המשט אבל היתה חייבת לבדוק שאין עליהן אמצעי לחימה.
על הרעיון הזה, שאין למעשה משבר הומניטרי בעזה, חזרו רבים אחרים, כולל נבחרי ציבור בקונגרס, כולל שרה פיילין, המועמדת לשעבר לסגנית הנשיא בבחירות של 2008. בן זוגה למרוץ אף לקח את הנושא צעד נוסף כשהאשים את אובמה ומדיניות הקפאת ההתנחלויות (חשיבה לוגית היא לא חלק מהנרטיב של הימין בשום נושא).
גם כאשר הדוברים לא ממש התמוגגו מהאלימות הישראלית, הגישה היא שהמשט היווה התגרות בישראל וזו האחרונה – בעוונותיה – נפלה בפח. בקיצור, נראה שהן העיתונות והן ראשי המימשל האמריקאי מקבלים משכורת ממשרד החוץ הישראלי, או אולי ממשרדו של דובר צה"ל. העיקר – לא להרגיז את היהודים. ע"ע נפילתה מגדולתה של הלן תומס, ותיקת עיתונאי הבית הלבן והיחידה שלא פחדה לשאול את ג'ורג' בוש ונציגיו שאלות קשות בנוגע למלחמה בעירק, ואת נציגי ממשל אובמה על החידלון באפגניסטן.
אבל המציאות היא, שכמו בהתקפה הרצחנית על עזה בחורף 2009, המימשל האמריקאי עסוק מדי כדי לפעול באמת לפתרון הסכסוך ולהצרת צעדיה של ממשלת ישראל. ויתרה מכך, נבחרי הציבור, רפובליקאים כדמוקרטים, זקוקים לקול ולכסף של המיעוט היהודי-ציוני החזק המאשים את כל מי שחוטא בנימת ביקורת כלפי ישראל באנטישמיות (או שנאה עצמית, אם המבקר יהודי). עונת הבחירות של 2010 מתקרבת במהירות ולדמוקרטים יש משבר כלכלי, אבטלה גואה ואסון אקולוגי בקנה מידה היסטורי, בעוד הצבא ממשיך להתבוסס בביצות של עירק (7 שנים) ואפגניסטן (9 שנים). למעט מספר יהודים וערבים שאיכפת להם ממה שקורה במזה"ת, מרבית האמריקאים רק רוצים לשמוע שארה"ב עדיין בעד דוד ונגד גוליית, ולא לבלבל אותם בפרטים.
מאיר עיניים במיוחד היה דיון, שוב ב-PBS, בתכנית שישי של גלן אייפל (האישה השחורה היחידה, ולמעשה האדם השחור היחיד המנחה תכנית אקטואליה בפריים-טיים הלאומי), שבו השתתפו עיתונאים מהטיימס, ניו יורק טיימס, ולוס אנג'לס טיימס. אם אי נחת היה מים אפשר שהחבורה הזאת היתה טובעת. את הרצח על המשט הגדירו כ"עימות בין חיל הים הישראלי ופרטים מאד מיליטנטיים שמשום מה הרימו אלות על החיילים". אך חשוב מכך: בפה אחד הם הסכימו שזו צרה מיותרת למימשל אובמה, המעדיף להתמקד בסנקציות על איראן ובהמשך המגעים הבלתי ישירים בין ישראל לרשות הפלסטינית, שלא לדבר על הצרות מבית. ומיד החליפו נושא ונשמו לרווחה.
ג'ו ביידן סיים את הריאיון שלו לצ'רלי רוז באנקדוטה מביקור אצל גולדה מאיר ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת 73'. לאחר שמאיר ורבין הרשימו אותו עם מפות שהראו כיצד ישראל הקטנה מוקפת אויבים גדולים וחזקים (אוי, האירוניה), כנראה שכסנטור זוטר בן 30 הוא נראה מודאג ביותר. "לא נורא", אמרה מאיר, "יש לנו נשק סודי". איזה נשק? תהה ביידן. "אין לנו לאן ללכת", אמרה מאיר.
אולי הגיע הזמן שמישהו יראה לאמריקאים מפות של פלסטין המוקפת באויבים ונאכלת ע"י התנחלויות, ויסביר שגם לפלסטינים אין לאן ללכת. הפלסטינים נותרו חסרי מדינה אחרי מלחמת 48', ותחת כיבוש ישראלי מאז 67'. זהו כישלון הסברתי ממדרגה ראשונה שהפלסטינים נתפסים כתוקף ולא כקורבן. על השמאל הישראלי, הערבי, והאמריקאי לפרוץ את המצור התודעתי שיש ישראל וליהדות הגולה על העולם המערבי וארה"ב.
אך על מנת להבין את מדיניות ארה"ב כלפי ישראל, חשוב לעקוב אחר מה שנאמר בבית עצמו ולא רק מעל במות בינלאומיות. לדוגמה, ג'ו ביידן. בריאיון לצ'רלי רוז ב-PBS (המקבילה האמריקאית העניה ל-BBC), החליט להעביר לצופים שיעור ב"היסטוריה" שלפיו אהוד ברק, בנדיבותו, הוציא את הצבא מעזה ב-2006 (במילותיו של ביידן), ומיד אח"כ החמאס ניצח בבחירות לרשות הפלסטינית. אבל העולם דרש מחמאס לכבד הסכמים שמנהיגויות קודמות חתמו עליהם ולהתחלק בשלטון עם מחמוד עבאס (כי אך טבעי הוא, שלעולם יש זכות להכתיב תוצאות של בחירות דמוקרטיות). בתגובה, החליטו בחמאס להתבצר בעזה, להטיל מצור על תושביה ולהשליט טרור על ישראל בעזרת טילים (בחיי, לא המצאתי כלום). כך שמקור הבעיה בעזה אינם המצור או הכיבוש, כי אם החמאס העיקש (ביבי לא היה יכול לנסח זאת טוב יותר, ובוודאי שלא עם החן של ביידן).
גם בעיתונות הטון הכללי הוא להאשים את הפלסטינים ובעיקר את החמאס, גם אם לעתים נשמעת ביקורת קלה על ישראל בעניין מדיניות הסגר על עזה. הפליא במיוחד צ'רלס קראוטהמר, בפאנל בערוץ החדשות Fox, כששאל על איזה משבר הומניטרי בכלל מדובר? אין רעב בעזה, אוכלוסיית עזה מקבלת סיוע מהאו"ם מזה 60 שנה וחלק מזה ממומן בידי משלם המיסים האמריקאי. וחוץ מזה, גם המצרים מטילים מצור על עזה (כלומר, אין משבר הומניטרי, אבל אם יש – זה באשמת המצרים). ויליאם קריסטל טען, שהמשט היה ניסיון התגרות בישראל היות שסיוע הומניטרי מגיע לעזה כל הזמן דרך המעברים, וישראל היתה "שמחה" להעביר את כל תכולת ספינות המשט אבל היתה חייבת לבדוק שאין עליהן אמצעי לחימה.
על הרעיון הזה, שאין למעשה משבר הומניטרי בעזה, חזרו רבים אחרים, כולל נבחרי ציבור בקונגרס, כולל שרה פיילין, המועמדת לשעבר לסגנית הנשיא בבחירות של 2008. בן זוגה למרוץ אף לקח את הנושא צעד נוסף כשהאשים את אובמה ומדיניות הקפאת ההתנחלויות (חשיבה לוגית היא לא חלק מהנרטיב של הימין בשום נושא).
גם כאשר הדוברים לא ממש התמוגגו מהאלימות הישראלית, הגישה היא שהמשט היווה התגרות בישראל וזו האחרונה – בעוונותיה – נפלה בפח. בקיצור, נראה שהן העיתונות והן ראשי המימשל האמריקאי מקבלים משכורת ממשרד החוץ הישראלי, או אולי ממשרדו של דובר צה"ל. העיקר – לא להרגיז את היהודים. ע"ע נפילתה מגדולתה של הלן תומס, ותיקת עיתונאי הבית הלבן והיחידה שלא פחדה לשאול את ג'ורג' בוש ונציגיו שאלות קשות בנוגע למלחמה בעירק, ואת נציגי ממשל אובמה על החידלון באפגניסטן.
אבל המציאות היא, שכמו בהתקפה הרצחנית על עזה בחורף 2009, המימשל האמריקאי עסוק מדי כדי לפעול באמת לפתרון הסכסוך ולהצרת צעדיה של ממשלת ישראל. ויתרה מכך, נבחרי הציבור, רפובליקאים כדמוקרטים, זקוקים לקול ולכסף של המיעוט היהודי-ציוני החזק המאשים את כל מי שחוטא בנימת ביקורת כלפי ישראל באנטישמיות (או שנאה עצמית, אם המבקר יהודי). עונת הבחירות של 2010 מתקרבת במהירות ולדמוקרטים יש משבר כלכלי, אבטלה גואה ואסון אקולוגי בקנה מידה היסטורי, בעוד הצבא ממשיך להתבוסס בביצות של עירק (7 שנים) ואפגניסטן (9 שנים). למעט מספר יהודים וערבים שאיכפת להם ממה שקורה במזה"ת, מרבית האמריקאים רק רוצים לשמוע שארה"ב עדיין בעד דוד ונגד גוליית, ולא לבלבל אותם בפרטים.
מאיר עיניים במיוחד היה דיון, שוב ב-PBS, בתכנית שישי של גלן אייפל (האישה השחורה היחידה, ולמעשה האדם השחור היחיד המנחה תכנית אקטואליה בפריים-טיים הלאומי), שבו השתתפו עיתונאים מהטיימס, ניו יורק טיימס, ולוס אנג'לס טיימס. אם אי נחת היה מים אפשר שהחבורה הזאת היתה טובעת. את הרצח על המשט הגדירו כ"עימות בין חיל הים הישראלי ופרטים מאד מיליטנטיים שמשום מה הרימו אלות על החיילים". אך חשוב מכך: בפה אחד הם הסכימו שזו צרה מיותרת למימשל אובמה, המעדיף להתמקד בסנקציות על איראן ובהמשך המגעים הבלתי ישירים בין ישראל לרשות הפלסטינית, שלא לדבר על הצרות מבית. ומיד החליפו נושא ונשמו לרווחה.
ג'ו ביידן סיים את הריאיון שלו לצ'רלי רוז באנקדוטה מביקור אצל גולדה מאיר ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת 73'. לאחר שמאיר ורבין הרשימו אותו עם מפות שהראו כיצד ישראל הקטנה מוקפת אויבים גדולים וחזקים (אוי, האירוניה), כנראה שכסנטור זוטר בן 30 הוא נראה מודאג ביותר. "לא נורא", אמרה מאיר, "יש לנו נשק סודי". איזה נשק? תהה ביידן. "אין לנו לאן ללכת", אמרה מאיר.
אולי הגיע הזמן שמישהו יראה לאמריקאים מפות של פלסטין המוקפת באויבים ונאכלת ע"י התנחלויות, ויסביר שגם לפלסטינים אין לאן ללכת. הפלסטינים נותרו חסרי מדינה אחרי מלחמת 48', ותחת כיבוש ישראלי מאז 67'. זהו כישלון הסברתי ממדרגה ראשונה שהפלסטינים נתפסים כתוקף ולא כקורבן. על השמאל הישראלי, הערבי, והאמריקאי לפרוץ את המצור התודעתי שיש ישראל וליהדות הגולה על העולם המערבי וארה"ב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה