יום שבת, 22 בינואר 2011

שנה לאובמה – שנה לתקווה

 (פורסם בגדה השמאלית:  שנה-לאובמה-שנה-לתקווה/http://hagada.org.il/2010/01/02/)
בזמן עמידה ברמזור היום הבחנתי במדבקה על מכונית מימי הבחירות לנשיאות שלפני שנה Got Hope? סיסמת התקווה לשינוי שבעזרתה ברק אובמה עשה היסטוריה והיה לנשיא האמריקאי השחור הראשון. שנה מאז, קשה לי לא לחשוד שבזה – להיות נשיא שחור ראשון – אובמה מיצה את החלום לשינוי גדול.

 אין לזלזל בהישג. היה עליו ועל תומכיו להלחם ולגבור על גזענות שעדיין מושרשת בחברה האמריקאית. גזענות ממוסכת תחת שכבות נימוס, פוליטיקל קורקטנס, ומנגנונים של "אפליה מתקנת", אך עדיין שרירה וקיימת. ויש לזכור, בפוליטיקה כמו בבייסבול, מהרגע שנשבר המחסום הגזעי לא ניתן יהיה לחזור אחורה.
 כדי לגבור על הגזענות אובמה וצוות ההבחירות שלו שינעו בהצלחה מדהימה את הרעב של אמריקאים צעירים למנהיגות פוליטית צעירה, פרגמטית, לא מתנשאת ונגישה. מנהיגות שתייצג אותם גם ברמה התכנית וגם ויזואלית (ע"ע מישל אובמה ואופנת J Crew). לטובתו עבדו העייפות והבוז כלפי ממשל ג'ורג' בוש הבן שנכשל בכל פן אפשרי של ניהול מדינה, וכמובן המשבר הכלכלי שהמית אסון על המערכת הפיננסית ושוק הנדל"ן כשהוא גורר איתו כרבע ממחזיקי המשכנתאות בארה"ב וכלכלות של מדינות ברחבי העולם.

 סיסמת הבחירות Yes, We Can! סחפה לא רק את האמריקאים, אלא את העולם כולו. עד כדי כך שכחודש לאחר טקס ההשבעה שמו של הנשיא הטרי הוגש כמועמד לפרס נובל לשלום, ואף זכה, כשהוא גובר על מועמדים כמו Hu Jia חתן פרס סחרוב ו-Sima Samar האפגנית. ואולי היכולת להפיח תקוה לשינוי באנושות כולה זה דבר שראוי לפרס נובל.

 אך המציאות היא שמעט מאד השתנה. בוושינגטון השיח הפוליטי עדיין גובר על צו ההיגיון ועל המוסר.

 זה היה רגע מרגש, תחושה של שינוי אמיתי, כאשר אובמה חתם על הצו לסגירת הכלא בגואנטנמו – הנה ההגיון והצדק נצחו. אך בצו נמנעו מלשנות את הסטטוס החוקי של העצורים, ולא סגרו את שלל אתרי הכליאה (black sites) בהם מוחזיקים עצורים "ביטחוניים" ברחבי העולם. ולבסוף, כמעט שנה מאותו מעמד, הכלא עומד על תלו וכעת טוענים שבעקבות ניסיון הפיגוע הכושל בדטרויט לא יסגרו אותו כפי הנראה כלל. הרי ברור שהכלא בגואנטנמו, המפר בזלזול חוקים בינלאומיים להגנה על שבויי מלחמה, חיוני לשיכון טרוריסט כושל בן 23 מניגריה.

 האתגר הראשון שאתו נאלץ הנשיא להתמודד היתה ההתמוטטות הכלכלית. לא היה ספק מה גרם למפולת. פרשנים, הן מהימין והן מהשמאל, היפנו אצבע מאשימה לעבר בנקים ומערכות פיננסיות דומות שהימרו בכספי משקיעים והשקיעו בחובות שלא ישולמו. היה ברור כבר שנים שהנדל"ן האמריקאי הוא בועה שתתפוצץ, ולמרות זאת אף אחד לא עשה דבר. מטאפורת הטיטניק נשחקה מרוב שימוש בתיאור של השנים שהביאו למפולת. כולנו חיכינו לרגע שקברניטי האניה הזאת יועמדו לדין, אך נראה שנאלץ להמשיך ולחכות. במקום זאת, אותם קברניטים שהשכילו להציל את עצמם על חשבון המשקיעים, שלחו את מדיהם הרטובים לניקוי יבש וחזרו לעבוד בעבור ממשל אובמה. גייטנר, ברננקי, רובין, סומרס, כולם אחראים אישית, אם במעורבותם הפוליטית בתקופת קלינטון (רובין וסומרס היו הארכיטקטים של הרגולציה של המערכת הפיננסית), ואם בהעלמת עין עד כדי שיתוף פעולה עם מהלכים כמעט לא-חוקיים של גולדמן סאקס, מריל לינץ, AIG, וכיוצא באלה בתקופת ג'ורג' וו. בוש. בן ברננקי וטים גייטנר היו ראשי ה-Federal Reserve וה-Federal Reserve of New York (בהתאמה), שני מוסדות שבמקרה הטוב נכשלו, ובמקרה הגרוע אחראים לניהול הקלוקל של נכסים פיננסיים.

 בסביבות מאי 2009 החלו מגעים רציניים לחקיקה לשינוי מערכת הבריאות, נושא שהיה לנס הדגל של מסע הבחירות הדמוקרטי. סוף סוף, עם רוב דמוקרטי בשני בתי הנבחרים ונשיא דמוקרטי יוכלו האמריקאים להצטרף ליתר המדינות המתועשות וליצור מערכת בריאות רציונלית, שבה כל אזרח זכאי לטיפול רפואי. או כך חשבנו. כבר מתחילת הדרך העיקרון המרכזי של ביטוח רפואי אוניברסלי הוצא מהדיון. "זה לא ריאלי", עודכנתי במפגשים של Organizing for America (הארגון שנועד להחליף ולשמר את מנגנון מסע הבחירות עד לבחירות הבאות), ולכן התחילו בפשרה. רק חלק מאלה שידם אינה משגת לרכוש ביטוח רפואי יכוסו, והיתר ישלמו קנס על כך שהם עניים מכדי לקנות ביטוח רפואי פרטי יקר, או שהם מועסקים על ידי עוסק פרטי קטן שאינו יכול לקנות ביטוח רפואי לעובדיו. ומחשש שחס וחלילה חברות הביטוח והתרופות יפסיקו לתרום מליונים למועמדים דמוקרטים, חוקקו חוק אחר, האוסר על יבוא תרופות זולות יותר, וחוק ביטוח הבריאות החדש נמנע מלפקח על עלות הפרמיות של ביטוחים רפואיים. כך שלמרות שנאסר עליהם לבטל ביטוח רפואי או להימנע מלבטח אנשים חולים, עלות הפרמיה תחושב על סמך סיכון (כולל היריון וזקנה, שלא לדבר על מחלות). ואפילו ניסיון לבטל את מעמדן המיוחד של חברות הביטוח הרפואי, הפוטר אותן מחוקים למניעת מונופול, נקטע באיבו.

 האורטור הגדול, שיכול היה להניע מליוני בני אדם לדפוק על דלתות ולחלק פליירים, נאלם דום בזמן שהימין יצא מגדרו עם הצהרות על כך שהחוק לביטוח בריאות יביא להקמת ועדות של ביורוקרטים שיוכלו להחליט שהגיע הזמן לקפד את חייה של סבתא העולה יותר מדי בטיפולים רפואיים, או של הילד עם תסמונת דאון. כשהגיעו אזרחים חמושים למפגשים עם נציגי הסנאט או הקונגרס, כשהפגינו עם תמונות של אובמה בדמותו של היטלר, כשזעקו שהחוק יכריח נשים לעשות הפלות של תינוקות לא רצויים ויכסה מהגרים לא חוקיים רחמנה ליצלן, אובמה שתק. וכשלבסוף נעמד לדבר, החוק המתבשל כבר היה רחוק מחלומם של הבוחרים. לא היגיון ולא צדק קבעו את חוקי המשחק בחקיקת החוק הזה, רק שיח פוליטי ציני ומנוכר לחלוטין מצרכי היומיום של האזרח.

 אולי העלבון הגדול ביותר לאינטליגנציה היה נאום קבלת הפרס באוסלו, שבו ברק אובמה שוב עשה היסטוריה כשהפליג בחשיבותה של כוחנות צבאית להשגת מטרות מדיניות, כולל שלום. העובדה שאובמה בחר במסלול הסלמה באפגניסטן אינה מפתיעה, אך העובדה שהוא מצדיק את המהלך כאמצעי להביא שלום, מדהימה. שהוא אינו בוש מלקטרג על האידיאולגיה הלא-אלימה של מרטין לותר קינג, אך שוכח את מלקולם אקס שטען שזה פשע לא להיאבק בדיכוי ברוטלי והצדיק את הזכות למאבק מזויין בדיכוי. נראה שהנשיא אובמה כמו מרבית הנשיאים לפניו בטוח בצדקת הדרך האמריקאית, ובזכות להנחיל "צדק" זה לכל העולם בכל אמצעי.

 טוב, זו היתה רק שנה. לפניו עוד שלש שנים לפחות, אם לא שבע נוספות. אולי המשמעות של Got Hope? היא להמשיך לקוות ששינוי אפשרי. את טקס ההשבעה של ברק אובמה (טקס עם טעם של הכתרה מודרנית) ב-19 בינואר 2009 לא יצא לי לראות היות ואבי נפטר יום קודם לכן. אבי, אמריקאי שחור, קומוניסט לשעבר ורדיקלי שחור, ראה באובמה חלום שהתגשם; אולי טוב שלא ראה כיצד החלום מתממש במציאות.

 אן ארבור, מישיגן

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

The Revolt of Brud Bascomb / Loyle Hairston