יום שישי, 26 באוגוסט 2011

Why Progressives Should Stay Home On November 6th, 2012


Lets face it, the economy is as bad as it gets.  Obviously, things could get worse, but are not likely to, at least according to most economists. Clearly, for individuals a long-term economic slowdown is worse than a short-term one.  But the stats, as they are calculated by economists will probably remain the same: slow-to-no growth, 9-15% unemployment, low consumer spending, high corporate profits; the last explaining why things wont regress further. Maybe, if the (Un-)Happiness Index was included in the calculations, the reality of a bad economy would become apparent to the numbnuts in Washington and the blabber-heads of the mainstream media (MSM), but I wont hold my breath.  
The question is - how long can it stay bad? most likely, we will still be in the pits come the 2012 elections, the main reason being that the stalemate in Washington making it impossible for any meaningful debate to occur, let alone implement rational economic policy to alleviate the suffering of Americans.
As long as Obama is in office, the Republicans will do everything in their power to undermine him.  Some because they are plain vanilla racists, but the majority simply want to bring down the Democratic presidency by any means possible.  Despite a vivid imagination, they have failed to convince the public that President Obama has skeletons in his closet, so the battle will be waged on our backs (if only he had a sordid affair with an aide, perhaps a jobs bill could be tagged onto the impeachment bill).
On the flip side, the Democrats in general, and Obama's administration in particular, have largely failed to deliver on, or at least fight for, progressive principles. (my apologies to the Progressive Caucus).   Obviously, the pressure from the right is extraordinary, that can't be denied, and to be fair - we progressives - haven't pushed back, at least not enough.  
The MSM doesn't help. From Fox to MSNBC, only rightwing blather is reported and commented on, whether with deference or disrespect.  Thus, the little push back from the Left, like The Progressive Caucus' People's Budget, civil action against the tar sand pipeline, or immigration protestors, etc., get little media attention, and are definitely not mentioned on Sunday morning talk shows.  
This loud eco chamber for the Right coupled with sound-attenuating smothering of the Left resonates in Washington, suggesting to the Democratic 2012 election campaigns that, as always, we will vote for them because the alternative is worse.
Well, it's not.
1. The Obama administration can't get anything done, and it's not likely to win overwhelming majorities in the House and Senate this time around - leading to another four years of stalemate.
2. A Republican administration, like it or not, will have to tackle the short-term economic malady of the recession.  Even their friends on Wall Street agree that long term unemployment is bad for business.  They will call it different names, maybe investing in infrastructure ("Building for America"!), or investing in the future - who cares. 
3. A strong Democratic opposition is more likely to be united against major changes to the social safety net that will kill social security, medicare, and medicaid. 
So yes, there are other risks.  Supreme court nominees that will further curtail women's reproductive rights; reinstatement of restrictions on the civil rights of gays and lesbians; legislating further limitations on unions; or making the lives of undocumented workers even more miserable.  Hopefully, they wont start another war.   But these may happen anyway and depending on majorities in the Houses, Obama may not be able to veto some of the more egregious proposals.
Conversely, there's a benefit.  Perhaps by losing these elections the Democrats will learn to listen to their base, and I'm happy to be called a crazy extremist, and wear a hippy clothes with peace signs and flowers, if that's what it takes.

היזהרו במשאלותיכם

(פורסם בגדה השמאלית ב-15 לאוגוסט, 2011)

מה שלדעתי מרגש ומרשים בהפגנות ושכונות האוהלים ברחבי הארץ זו הסולידריות והמעורבות החברתית, החוצה הקווים אתניים, מגדריים, כלכליים, לראשונה מזה הרבה מאד שנים. המקטרגים שואלים (ובצדק) ומה עם הפיל הוורוד הענק באמצע החדר – הכיבוש?  כמה מהכספים שהולכים לבניית ההתנחלויות, שמירה עליהן, ודיכוי האוכלוסייה הפלסטינית היו יכולים לפתור את מצוקת הדיור, מצוקת הפנסיונרים, משכורות הרופאים, המורים, והעובדים הסוציאליים, ועוד. אבל אולי כל דבר בעתו. אם המחאה החברתית הזו תביא שינוי בחשיבה הקפיטליסטית הניאו-ליברלית, שמשנעת את המנהיגות הפוליטית-כלכלית מאז שנות ה-70 המאוחרות – מה טוב.
בישראל, כמו יתר המדינות המתפתחות, יש צמיחה כלכלית עקבית כבר כמה עשורים. לעיתים מהירה לעיתים מואטת, אך תמיד חיובית.  מנגנוני הצמיחה שונים במדינות שונות אך בגדול הדינמיקה זהה.  החל ממלחמת העולם השנייה מדינות המערב השקיעו משאבים גדולים בבניית בסיס תעשייתי-יצרני והשקעה בתשתיות, החל מסלילת כבישים והנחת קווי טלפון ועד בניית מערכות בריאות וחינוך זולות המשרתות את אזרחיהן. כתוצאה, הדור ששרד את מלחמת העולם השנייה ראה שיפור משמעותי באיכות חייו, ועוד יותר באיכות חיי ילדיו.
בניית רשת בטחון חברתי, בצורת חוק חינוך חובה חינם, קצבאות למיעוטי יכולת, ביטוח לאומי, וכיוצא בזה; איפשרה מוביליות חברתית, כך שעוני לא היה גורל שלא ניתן להימלט ממנו, והייתה ציפייה שהדור הבא יחיה ברווחה גדולה יותר מדור ההורים.  יתרה מכך, כאשר דור ההורים פרש ממעגל העבודה לא רק שלא היה לנטל על ילדיו, יכול היה לחיות ברווחה יחסית את שארית חייו.
כל זה היה תולדה של שיתוף פעולה, גם אם בעקבות מאבק, בין איגודי עובדים, ממשלות, ובעלי הון. תולדה של קפיטליזם מרוסן ע"י עקרונות סוציאל-דמוקרטים של ניהול תקין של מדינה וחברה.
ברור שלא הכל היה ורוד.  שנות ה-60 וה-70 היו שנים של מאבקים חברתיים קשים בארץ ובעולם. אני זוכרת במעומעם את הפגנות הפנתרים השחורים, ולהבדיל את "המהפך" שהביא לשלטון את "בגין מלך ישראל".  העולים וילדיהם ממדינות צפון אפריקה, שנשלחו למעברות ועיירות הפיתוח חשו בצדק שאינם שותפים לצמיחה שהייתה מנת חלקם של האשכנזים בקיבוצים ובערים.  אך נראה לי, שגם הם ציפו שעתיד ילדיהם יהיה טוב משלהם, ונכדיהם עוד יותר.
המציאות הכלכלית החלה להשתנות בשלהי שנות ה-70 עם עליית הניאו-ליברלים – רייגן, תאצ'ר, הלמוט קוהל. התמוטטות ברית המועצות בסוף שנות השמונים היוותה משל לעליונות המוסרית, כלכלית, חברתית של הקפיטליזם. אך הקפיטליזם שניצח (או למעשה נשאר בודד במערכה) לא היה זה שהטיפו לו הניאו-ליברלים, יוצאי אסכולת בית הספר לכלכלה בשיקגו. אלה דרשו שוק חופשי חסר רסן, תוך כדי מיגור כוחם של איגודי העובדים.  הם האמינו בעיקרון ה-trickle down, ותפסו את רשת הביטחון החברתית כמותרות ושריד לסוציאליזם שאבד עליו הקלח. למרות שלא נחלה הצלחה פוליטית, בוודאי לא באירופה, אסכולת שיקגו תפסה תאוצה בניהול הכלכלי של מדינות, אם מתוך בחירה ואם ע"י כפייה של הבנק העולמי או דיקטטור קיקיוני, כגון פינושה או סוהארטו.
מה שאנחנו רואים היום במשבר הכלכלי שחובק את העולם זה את התוצאות האמיתיות של קפיטליזם לא מרוסן. במקום שההון יטפטף למטה מחנק העוני טיפס למעלה; פירוק רשת הביטחון החברתית פער תהום כלכלי בינינו לבין העשירים, והביא לריכוז ההון בעשירונים העליונים; בו זמנית העניים נופלים בין החריצים של הבלטות ומושכים איתם את המעמד הבינוני. ואין חבל הצלה. הצטמקות המשאבים הכלכליים של מעמד הביניים משמעותה שבמשבר כלכלי לחברה אין חוסן כלכלי להתמודד עם המשבר, דבר שמביא לאי שקט חברתי.
ואי השקט שרוחש היום בישראל ומאחד קבוצות מכל גווני הקשת, נובע מאובדן האמון בעתיד.  אין יותר תחושה שמחר יהיה טוב, שהילדים יחיו טוב יותר מההורים, שכל דור הוא נכס ולא נטל. התחושה הזו משותפת גם ל"אינדיגנאדוס" (הזועמים) בספרד, למפגינים ביוון, לבוזזים המתפרעים בלונדון, ואף לייאוש השקט של האמריקאים.
העתיד כבר לא נראה מובטח. כך שאני מברכת על מפגן האוהלים, הקריאות לצדק חברתי, הקואליציות בין אימהות חד הוריות, רופאים, וסטודנטים. מעידים על כך שתקוה לעתיד טוב יותר קשה לחנוק.
אבל תקווה למה?
אם התוצאה של ההפגנות בארץ ובאירופה תהיה שיעשו שינויים קלים למיתון מצוקת מעמד הביניים, ללא שינוי מערכתי מהותי בעולם הערכים, הרי שדחינו את הקץ רק במעט. צריך לזכור את המחיר של הצמיחה המתמשכת שדורשים כלכלני הקפיטליזם המערבי. כמו אריסיכתון, היא ניזונה ממשאב שהולך ונגמר – נפט, שמזהם את האוויר בגזי חממה, והופך את כדור הארץ היחיד שיש לנו למקום שלא ניתן לחיות בו.  מכת הרעב בסומליה היא דוגמה אקטואלית אחת למחיר הכבד של השינוי באקלים המתרחש למול עינינו.
העסקה עם השטן המאפשרת שלכל אחד מאיתנו, עני ועשיר, תהיה טלוויזיה ומחשב היא העבודה הזולה במדינות מתפתחות, כרייה חוקית ולא חוקית של מינרלים, ושוב נפט זול המאפשר סחר זול בחומרי גלם ומוצרי תעשייה סביב העולם. על מנת שלכל אחד מאיתנו יהיו מים נקיים שאנחנו מבזבזים על מדיחי כלים ומדשאות גולף, אנחנו צריכים להמשיך להחזיק בשטחים הכבושים היושבים על המעיינות התת קרקעיים הגדולים.  תעשיית הבשר המביאה סטייק עסיסי או המבורגר של מקדונלד לכל צלחת אחראית לכשליש מייצור גזי החממה בעולם,  שלא לדבר על המחיר הבריאותי והחקלאי של גידול וצריכת בשר במקום ירקות.  השולחנות הזולים והמעוצבים של איקאה, ומיליוני העותקים של הארי פוטר, עשויים מעצים שנכרתים מהריאות הירוקות של כוכב הלכת שלנו. גם בסין והודו, שתי המדינות עם כלכלות שעדיין בתנופת צמיחה, רוצים שלכל אחד תהיה מכונית (קטנה) ודירה (צנועה), ועתיד טוב יותר לילדים.  האם האטמוספירה שלנו יכול להכיל עוד מיליארד, שני מיליארד מכוניות?
לא ברור לי למה כל אחד מהמפגינים מתכוון כשהוא/היא צועקים שהם רוצים צדק חברתי. מה שברור לי שהצדק החברתי של העתיד חייב להיראות אחרת מזה של הדור הקודם.  הוא חייב להיות צנוע יותר, הוא חייב להכיל צדק אקולוגי. הוא צריך לכלול עדנה חדשה לעבודת כפיים בחקלאות ובתעשייה, וצריך להרחיב את המתחם החברתי המשותף – יותר תחבורה ציבורית, יותר פארקים, פחות שטח פרטי ופחות ניצול אישי של המשאבים המתמעטים השייכים לכולם. הוא צריך לכלול יותר ערבות הדדית, לכל המין האנושי, ופחות תחרותיות והצלחה אישית.

תחי ליגת הפוטבול הלאומית

(פורסם בגדה השמאלית, ב-1 לאוגוסט, 2011)

מה אני אגיד, המצב פה בארצות-הברית, לא מצחיק בכלל.  יש את המתח הגואה בוושינגטון – האם יצליחו או לא יצליחו להגיע להסכם להעלות את תקרת החוב הלאומי. לכאורה הצבעה טריוויאלית, הרי את התקציב אישרו – פתאום עכשיו שמו לב שהתקציב היה מעל תקרת החוב? לא ממש.  זה דף הלקוח מדוקטרינת ההלם של נעמי קליין.  הפוליטיקאים מייצרים מצב חירום כדי לעצב מחדש את התשתית החברתית, לשרש את הביטוח הלאומי (Social Security), לעקר את מנגנוני הבריאות המשרתים ילדים, זקנים, נכים, ועניים (Medicare, Medicaid), לחנוק את מערכת החינוך, ולהקיז את הדם ממעט שירותי הרווחה האחרים שנותרו.  זה מעייף ומשעמם לחזור על הצידוקים לחתרנות הרדיקלית המאיימת לפרק את אושיות החברה האמריקאית מאז רוזוולט. "אסור להעלות מסים על העשירים וחברות גדולות כי אחרת הם לא יוכלו ליצור מקומות עבודה חדשים" (מה מונע מהם לייצר מקומות עבודה כרגע, אף אחד לא טורח לשאול); "הסקטור הפרטי הכי יעיל בבניית תשתיות וייזום כלכלי לכן אין להצר את צעדיו עם רגולציות מעצבנות כגון חוקים להגנה על איכות הסביבה"; "ממשלה גדולה מדי פוגעת בחופש" (לזהם, להפלות, לגנוב). אין חדש תחת השמש, חוץ מהעובדה שהפעם לא רק אמריקאים יסבלו את התוצאות, פגיעה בדירוג האשראי האמריקאי יכולה לזעזע את הכלכלה העולמית שגם כך די רעועה.
אבל זה לא הכל.  הזכות של נשים להפלות, ושליטה על גופן בכלל זה, הולכת ונעלמת.  ב-19 מדינות העבירו כ-80 חוקים המקשים על נשים לעשות הפלה. החל מהגבלת השבוע המקסימלי להפסקת הריון, דרך חיוב נערות לקבל אישור משני ההורים, ועד חיוב אולטרסאונד ודחיה כפויה של מספר ימים (אולי תתחרטי בוב'לה). בו זמנית, אם מתוך צידוקים אידאולוגים ואם כלכליים מקזזים ומעלימים תקציבים לשירותי תכנון משפחה וטיפולי מנע למחלות מין. במינסוטה הושבתה כל המערכת הציבורית לאחר שהמחוקקים לא הצליחו להעביר תקציב שנתי עקב התעקשות הרב הרפובליקאי שהתקציב יכיל סעיפים המגבילים הפלות, מקצצים תקציבים לאמצעי מניעה בשירותי בריאות ציבוריים, ואוסרים על שימוש בתאי גזע.
זאת ועוד. יותר מ-700 חוקים בכל 50 המדינות הועלו, וחלקם עברו, הפוגעים בזכויות עובדים; בעיקר עובדי ציבור כגון שוטרים, מורים, ומכבי האש. הצידוק לגזירות הוא כמובן כלכלי. המדינות שקועות בחובות, קרנות הפנסיה התרוקנו עם נפילת הבורסה ב-2008, האבטלה הגואה והתמוטטות הנדל"ן ייבשו את התשואה מכספי מיסים, והמובטלים הזקוקים לדמי אבטלה ושירותים "שותים" את המעט שנותר.  זה מסביר (אך לא מצדיק) סגירת בתי ספר, קיצוץ בשוטרים ושירותי עירייה למיניהם. אבל כיצד היכולת של איגוד מכבי האש לדרוש שיפורים באיכות המיגון האישי והציוד שלהם כחלק מתנאי עבודתם פוגעת בכלכלה? או היכולת של מורים לדרוש שמספר הילדים בכיתה לא יעלה על 35 מאיימת על החופש הכלכלי של תאגידים לפעול?
ובנוסף, זה לא מכבר בית המשפט העליון דחה תביעה ייצוגית של כ-1.6(!) מיליון נשים עובדות וולמרט (Walmart) על אפליה בשכר וקידום, כי לדעת השופטים הן לא הצליחו להוכיח שזו הייתה מדיניות – רק סדרה של מקרים פרטיים. אולי הם חשבו שמדובר רק 1.6 מיליון נשים.  ההשלכות של ההחלטה כמובן יאפילו על תביעות ייצוגיות על אפליה בעתיד.
ובל נשכח את המלחמות.  באופן רשמי לארה"ב יש רק מלחמה אחת, וגם היא לקראת סיום – באפגניסטן.  באופן לא רשמי הכיבוש העירקי עוד בעינו, לא ברור איזה יחסי מלחמה/רעות יש עם פקיסטן, את המורדים הסודנים עדיין יש למגר, ויש גם את לוב – מעין עם ולהרגיש בלי. וזה רק מה שמגלים לנו בחדשות. מלבד המחיר בדם שמשלמים תושבי המדינות המופצצות והחיילים האמריקאים, המחיר הדולרי הוא אסטרונומי – 3.3 טריליון דולר, לפי הניתוח של ג'וזף סטיגליץ. רק לשם השוואה, מומחים מעריכים שקיזוז החוב הלאומי האמריקאי ב-4 טריליון, לאורך 10 שנים, יפתור את בעיית החוב.
מה שמביא אותי למצב התקשורת. רשת פוקס (Fox) עדיין שולטת בכיפה, הצרות בממלכת מרדוק לא ממש הגיעו לארה"ב. הראשים המדברים של פוקס בשלהם, מטפחים תמונת עולם שהיא קריקטורה של המציאות – כמו הגינה שלי בפייסבוק.  בעולם לפי פוקס השמאל ואירגוני העובדים עושים יד אחת עם מוסלמים פמיניסטיות והומוסקסואלים להכניע את ארה"ב – כלכלית ומוסרית.  החוב הלאומי לא נגרם ממלחמות בלתי נגמרות, מערכת פיננסית חסרת מעצורים, והיעדר תשואה ממיסים; אלא בגלל עלות הפנסיות לעובדים שבחוצפתם רוצים לפרוש בגיל הצעיר של 65 (לא חשוב שהם הפרישו ממשכורתם כל שנות עבודתם) וקצבאות לעניים עצלנים שאינם מוכנים לעבוד. התעשייה האמריקאית מתמוטטת לא בגלל גלובליזציה, ריכוזיות הולכת וגדלה של תאגידים, וסובסידיות לנפט הנותנות יתרון לייצור במדינות בהן עבודה היא זולה; אלא בגלל חוקי פיקוח ומשרדי ממשלה האמונים על שמירה על הסביבה והבריאות. לפי פוקס זה בלתי אפשרי שהרוצח הנורווגי הוא נוצרי, כי הרי שום נוצרי לא היה טובח עשרות ילדים ושם פצצה בבניין ממשלה. ללא מערכת חינוך והתרחבות הנבערות אין צורך בבניית טיעון הגיוני לסבר את אוזנם של המאזינים.
ואז יש את מזג האויר.  בחורף, כשהיו סופות שלגים היסטוריות, הקשקשנים טענו שזה הוכחה שכדור הארץ לא מתחמם. עכשיו מן הסתם לכל הקשקשנים יש מזגן והמון רד בול, והם לא מודעים כלל לגל החם שפקד את מזרח היבשת, לבצורת הקשה במערב והמרכז, לשריפה בטונדרה הארקטית באלסקה ששחררה יותר גזי חממה ממה שנספגים בשני הקטבים יחד במשך שנה. 'בכלל' יטענו 'אתם הליברלים כל הזמן אומרים שיש להבחין בין אקלים למזג אויר'.
אבל בסדום ועמורה יש, בכל זאת, חדשות שמחממות את הלב.  אגוד שחקני הפוטבול האמריקאי – (NFL) נחל ניצחון במאבק ארגון עובדים קלאסי. בענף ספורט זה, שכל מה שאני יודעת עליו שבכדור כמעט לא בועטים, הוא חלק מהזהות האמריקאית, אולי שני רק לבייסבול.  להיות שחקן פוטבול זה להפר את כל מה שהטבע תכנן לגוף האנושי.  מחד הם ענקים, ולא רק משרירים אלא גם משומן – מסה שהם חייבים לשמר ולטפח עם דיאטה מאוד לא בריאה על מנת לשמור על קווי ההגנה והמתקפה; מאידך הם אתלטים להפליא היכולים לרוץ ולקפוץ ברמות אולימפיות.  למרות שכבות אמצעי המיגון שהם עוטים על עצמם בזמן משחק כמות החבלות שהם סופגים אינה דומה לשום ספורט אחר, למעט אולי אגרוף.  הסטטיסטיקה מלמדת שבממוצע שחקן פוטבול ישחק כשלוש שנים, ותוחלת חייו תהיה קצרה ב-20 שנה מתוחלת החיים הממוצעת. הם מסיימים את הקריירה המקצועית הקצרה שלהם עם נכויות הפוגעות ביכולתם לעבוד, ושכיחות זעזועי המח מעלה את הסיכון לפגיעות מוחיות בלתי הפיכות.
למרות זאת, עד השביתה שחקני NFL קיבלו פנסיות מצחיקות שלא כללו ביטוח רפואי (להזכירכם שמדובר בארה"ב, המדינה המערבית היחידה ללא ביטוח בריאות לכל אזרחיה). ארגון המעסיקים ב-NFL סירב להכיר בפגיעות מוחיות כסיכון מקצועי, ולפצות שחקנים על הנזק המשמעותי שנגרם בעקבות זעזועי מח חוזרים.  למעשה, 75 שחקנים הגישו תביעה ייצוגית נגד ה-NFL בטענה שמנהיגות הליגה הסתירה במכוון ממצאים רפואיים לגבי ההשלכות ארוכות הטווח של הפגיעה.
בנוסף לשיפור תנאי הבריאות של השחקנים, הארגון גם קבע תקרה למספר המשחקים בעונה וכמות האימונים שלא בעונה, שני שינויים משמעותיים שיפחיתו את מספר הפציעות.  מתנהל ויכוח אם השחקנים קיבלו מספיק בהעלאת שכר, נראה ששחקנים חדשים (rookies) אף איבדו במקצת, בעוד שהוותיקים הרוויחו. לעומת זאת, עובדי האצטדיונים והסגל התומך של הקבוצות פוצו על ימי השביתה.
יש להודות אלה צרות של עשירים. משכורות המינימום גם של שחקנים חדשים הן עדיין באחוזונים העליונים של השכר בארה"ב, ובעלי הקבוצות הם מולטי-מיליונרים. עם אבטלה הנעה בין 10-15%, עיכולי בתים עדיין בשיא, כ-50 מיליון אמריקאים ללא גישה יומיומית לתזונה נאותה, פערים כלכליים ברמות של מדינה מתפתחת – ניצחון שחקני ה-NFL הוא נחמה פורתא.
השאלה היא האם ההזדהות הטבעית שיש לאוהדי הפוטבול עם השחקנים תתרגם ללקח חברתי – לעובדים יש זכות להתארגן, ואירגוני עובדים יכולים לשפר את רמת החיים של חבריהם מבלי להביא לפשיטת רגל של המעסיק. יש לקוות שזה הניצן הראשון של אקלים חברתי-כלכלי שונה, משב רוח חיים חדשים במסורת הראויה לשבח של תנועות העובדים האמריקאיות משנות ה-30 עד ה-70, שאמריקאים ישובו להזדהות עם אנשים שעובדים למחייתם ולא עם הדמויות הנבובות בתכניות מציאות.




The Revolt of Brud Bascomb / Loyle Hairston