(פורסם בגדה השמאלית ב-15 לאוגוסט, 2011)
מה שלדעתי מרגש ומרשים בהפגנות ושכונות האוהלים ברחבי הארץ זו הסולידריות והמעורבות החברתית, החוצה הקווים אתניים, מגדריים, כלכליים, לראשונה מזה הרבה מאד שנים. המקטרגים שואלים (ובצדק) ומה עם הפיל הוורוד הענק באמצע החדר – הכיבוש? כמה מהכספים שהולכים לבניית ההתנחלויות, שמירה עליהן, ודיכוי האוכלוסייה הפלסטינית היו יכולים לפתור את מצוקת הדיור, מצוקת הפנסיונרים, משכורות הרופאים, המורים, והעובדים הסוציאליים, ועוד. אבל אולי כל דבר בעתו. אם המחאה החברתית הזו תביא שינוי בחשיבה הקפיטליסטית הניאו-ליברלית, שמשנעת את המנהיגות הפוליטית-כלכלית מאז שנות ה-70 המאוחרות – מה טוב.
בישראל, כמו יתר המדינות המתפתחות, יש צמיחה כלכלית עקבית כבר כמה עשורים. לעיתים מהירה לעיתים מואטת, אך תמיד חיובית. מנגנוני הצמיחה שונים במדינות שונות אך בגדול הדינמיקה זהה. החל ממלחמת העולם השנייה מדינות המערב השקיעו משאבים גדולים בבניית בסיס תעשייתי-יצרני והשקעה בתשתיות, החל מסלילת כבישים והנחת קווי טלפון ועד בניית מערכות בריאות וחינוך זולות המשרתות את אזרחיהן. כתוצאה, הדור ששרד את מלחמת העולם השנייה ראה שיפור משמעותי באיכות חייו, ועוד יותר באיכות חיי ילדיו.
בניית רשת בטחון חברתי, בצורת חוק חינוך חובה חינם, קצבאות למיעוטי יכולת, ביטוח לאומי, וכיוצא בזה; איפשרה מוביליות חברתית, כך שעוני לא היה גורל שלא ניתן להימלט ממנו, והייתה ציפייה שהדור הבא יחיה ברווחה גדולה יותר מדור ההורים. יתרה מכך, כאשר דור ההורים פרש ממעגל העבודה לא רק שלא היה לנטל על ילדיו, יכול היה לחיות ברווחה יחסית את שארית חייו.
כל זה היה תולדה של שיתוף פעולה, גם אם בעקבות מאבק, בין איגודי עובדים, ממשלות, ובעלי הון. תולדה של קפיטליזם מרוסן ע"י עקרונות סוציאל-דמוקרטים של ניהול תקין של מדינה וחברה.
ברור שלא הכל היה ורוד. שנות ה-60 וה-70 היו שנים של מאבקים חברתיים קשים בארץ ובעולם. אני זוכרת במעומעם את הפגנות הפנתרים השחורים, ולהבדיל את "המהפך" שהביא לשלטון את "בגין מלך ישראל". העולים וילדיהם ממדינות צפון אפריקה, שנשלחו למעברות ועיירות הפיתוח חשו בצדק שאינם שותפים לצמיחה שהייתה מנת חלקם של האשכנזים בקיבוצים ובערים. אך נראה לי, שגם הם ציפו שעתיד ילדיהם יהיה טוב משלהם, ונכדיהם עוד יותר.
המציאות הכלכלית החלה להשתנות בשלהי שנות ה-70 עם עליית הניאו-ליברלים – רייגן, תאצ'ר, הלמוט קוהל. התמוטטות ברית המועצות בסוף שנות השמונים היוותה משל לעליונות המוסרית, כלכלית, חברתית של הקפיטליזם. אך הקפיטליזם שניצח (או למעשה נשאר בודד במערכה) לא היה זה שהטיפו לו הניאו-ליברלים, יוצאי אסכולת בית הספר לכלכלה בשיקגו. אלה דרשו שוק חופשי חסר רסן, תוך כדי מיגור כוחם של איגודי העובדים. הם האמינו בעיקרון ה-trickle down, ותפסו את רשת הביטחון החברתית כמותרות ושריד לסוציאליזם שאבד עליו הקלח. למרות שלא נחלה הצלחה פוליטית, בוודאי לא באירופה, אסכולת שיקגו תפסה תאוצה בניהול הכלכלי של מדינות, אם מתוך בחירה ואם ע"י כפייה של הבנק העולמי או דיקטטור קיקיוני, כגון פינושה או סוהארטו.
מה שאנחנו רואים היום במשבר הכלכלי שחובק את העולם זה את התוצאות האמיתיות של קפיטליזם לא מרוסן. במקום שההון יטפטף למטה מחנק העוני טיפס למעלה; פירוק רשת הביטחון החברתית פער תהום כלכלי בינינו לבין העשירים, והביא לריכוז ההון בעשירונים העליונים; בו זמנית העניים נופלים בין החריצים של הבלטות ומושכים איתם את המעמד הבינוני. ואין חבל הצלה. הצטמקות המשאבים הכלכליים של מעמד הביניים משמעותה שבמשבר כלכלי לחברה אין חוסן כלכלי להתמודד עם המשבר, דבר שמביא לאי שקט חברתי.
ואי השקט שרוחש היום בישראל ומאחד קבוצות מכל גווני הקשת, נובע מאובדן האמון בעתיד. אין יותר תחושה שמחר יהיה טוב, שהילדים יחיו טוב יותר מההורים, שכל דור הוא נכס ולא נטל. התחושה הזו משותפת גם ל"אינדיגנאדוס" (הזועמים) בספרד, למפגינים ביוון, לבוזזים המתפרעים בלונדון, ואף לייאוש השקט של האמריקאים.
העתיד כבר לא נראה מובטח. כך שאני מברכת על מפגן האוהלים, הקריאות לצדק חברתי, הקואליציות בין אימהות חד הוריות, רופאים, וסטודנטים. מעידים על כך שתקוה לעתיד טוב יותר קשה לחנוק.
אבל תקווה למה?
אם התוצאה של ההפגנות בארץ ובאירופה תהיה שיעשו שינויים קלים למיתון מצוקת מעמד הביניים, ללא שינוי מערכתי מהותי בעולם הערכים, הרי שדחינו את הקץ רק במעט. צריך לזכור את המחיר של הצמיחה המתמשכת שדורשים כלכלני הקפיטליזם המערבי. כמו אריסיכתון, היא ניזונה ממשאב שהולך ונגמר – נפט, שמזהם את האוויר בגזי חממה, והופך את כדור הארץ היחיד שיש לנו למקום שלא ניתן לחיות בו. מכת הרעב בסומליה היא דוגמה אקטואלית אחת למחיר הכבד של השינוי באקלים המתרחש למול עינינו.
העסקה עם השטן המאפשרת שלכל אחד מאיתנו, עני ועשיר, תהיה טלוויזיה ומחשב היא העבודה הזולה במדינות מתפתחות, כרייה חוקית ולא חוקית של מינרלים, ושוב נפט זול המאפשר סחר זול בחומרי גלם ומוצרי תעשייה סביב העולם. על מנת שלכל אחד מאיתנו יהיו מים נקיים שאנחנו מבזבזים על מדיחי כלים ומדשאות גולף, אנחנו צריכים להמשיך להחזיק בשטחים הכבושים היושבים על המעיינות התת קרקעיים הגדולים. תעשיית הבשר המביאה סטייק עסיסי או המבורגר של מקדונלד לכל צלחת אחראית לכשליש מייצור גזי החממה בעולם, שלא לדבר על המחיר הבריאותי והחקלאי של גידול וצריכת בשר במקום ירקות. השולחנות הזולים והמעוצבים של איקאה, ומיליוני העותקים של הארי פוטר, עשויים מעצים שנכרתים מהריאות הירוקות של כוכב הלכת שלנו. גם בסין והודו, שתי המדינות עם כלכלות שעדיין בתנופת צמיחה, רוצים שלכל אחד תהיה מכונית (קטנה) ודירה (צנועה), ועתיד טוב יותר לילדים. האם האטמוספירה שלנו יכול להכיל עוד מיליארד, שני מיליארד מכוניות?
לא ברור לי למה כל אחד מהמפגינים מתכוון כשהוא/היא צועקים שהם רוצים צדק חברתי. מה שברור לי שהצדק החברתי של העתיד חייב להיראות אחרת מזה של הדור הקודם. הוא חייב להיות צנוע יותר, הוא חייב להכיל צדק אקולוגי. הוא צריך לכלול עדנה חדשה לעבודת כפיים בחקלאות ובתעשייה, וצריך להרחיב את המתחם החברתי המשותף – יותר תחבורה ציבורית, יותר פארקים, פחות שטח פרטי ופחות ניצול אישי של המשאבים המתמעטים השייכים לכולם. הוא צריך לכלול יותר ערבות הדדית, לכל המין האנושי, ופחות תחרותיות והצלחה אישית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה