Who Are You, and What Have You Done With the President I Voted For

Does everyone feel warm and fuzzy yet?  We will have "clean energy" which means what - "clean" coal?  Schools will compete for federal funds because... that will definitely reduce our national debt, and because all these well standard-test trained students are doing so well in this economy.

Oh.. and ONLY American kids ask "what will I be when I grow up?"

Que sera sera

OK, more later - in the meantime, excellent article by Joseph Y Calhoun, III in his Weekly Economic and Market Review

מבט מן החוץ

(הופיע באתר The Marker Cafe בפברואר 2009)

(אבל  יכולתי לכתוב את זה אתמול)

כישראלית החיה בארה"ב מזה כעשור אני מביטה על המתרחש בישראל בדאגה הולכת וגואה. כמרבית הישראלים, בארץ או בחו"ל, קשה לי להתנתק מאינפוזיית החדשות היומית.  לכאורה, מריטת השיערות ואנחות כאב בזמן קריאת העמוד הראשון של הארץ או YNet אינן חויות חדשות.  האם ליברמן שונה מהרב כהנא? או הטון של הקריאה "מוות לערבים" יותר מבהיל?  לא בהכרח.   והיסטוריונים מן הסתם יטענו שיישנה מחזוריות מסוימת בנטיות הפוליטיות של ציבור, כל תנודה ימינה מלווה בתנודה שמאלה.  והרי בבחירות האחרונות היה זה עמיר פרץ שהיה אמור להביא את הישועה, כך שמטוטלת ימינה אינה מפתיעה במיוחד.

המעניין והמעציב בהסתכלות על הבחירות הנוכחיות הוא שהציבור הישראלי, לפחות כך נראה מהסקרים, נע בכיוון ההפוך לציבור האמריקאי והעולמי.  ומהבחינה הזאת האוירה בארץ יוצאת דופן.

ארצות הברית שאותה חוותי בעשור האחרון היא מדינה ללא חמלה.  עוני נתפס כמחדל אישי, זהות אתנית או מגדרית כמכשול מנטלי - לא חברתי, ותפקידן של מדינות מתפתחות הוא לשעבד את אזרחיהן להעלאת רמת החיים של האמריקאי (או אירופאי, קרי לבן) הממוצע. הוסיפו על האגוצנטריזם הזה את הפרנויה שהביאה מתקפת 9/11, ולפניכם המפלצת שיצר ג'ורג' בוש הבן.  ממשל ששיקר לאזרחיו כדי להצדיק מלחמה שעיקרה שמירת ההגמוניה האמריקאית/מערבית בשליטה על הנפט;  שקיצץ בתקציבי מערכות פדרליות האחראיות על ניהול תקין של המדינה, החל מבנקים וכלה בבריאות ואיכות סביבה, בו בזמן שמאות מליוני דולרים הועברו ללא מכרז לחברות פרטיות שלכאורה שירתו את הצבא בעירק; שצותת לשיחות טלפון של חייליו עם נשותיהם; שעינה שבויים; שהיפקיר מאות אלפי אנשים לגווע מחום והתיבשות על גגות ניו-אורלינס.  ועם כל זאת, ללא ההתמוססות הכלכלית של החודשים האחרונים סביר להניח שג'ון מקיין היה יושב היום בבית הלבן ולא אובמה.

אבל אובמה כן ניצח, ויתרה מזאת המסר ניצח, סוחף איתו לא רק את הציבור האמריקאי, אלא את הציבור העולמי.  המסר הפשוט של שינוי והעצמה (yes we can!), שינוי שמונע על ידי הבוחר, האדם הפשוט.  פשטני ואידאליסטי, זה נכון, אך משקף את הצורך של חתך רחב של האנושות, מקניה לאיסלנד, במנהיגות הומנית יותר, בממשל ייצוגי השומע את קול בוחריו ולא רק שבוי בכיסם של בעלי הממון.   למי שראה את אובמה נואם מעל חומת ברלין לא היה יכול שלא להיזכר בשנות ה-90 המוקדמות. לשנים בהם קרסה חומת הברזל, והמלחמה (הלא רק) קרה נסתיימה, שהאפרטהייד בדרום אפריקה נגמר ונלסון מנדלה נהיה לנשיא, ושרבין ויאסר ערפאת לחצו יד לפני הבית הלבן וכל העולם.
אובמה הצליח להחזיר את התקוה שעם עבודה קשה, רצון טוב, והמון סובלנות אפשר לשנות כיוון.

ובעוד כל זה מתרחש - ישראל קפאה על שמריה.

מה שמטריד בעיני הוא מיחזור מסרים באריזות חדשות.  שליברמן כל-כך מזכיר את הרב כהנא, שמרץ החדשה אינה אלא טיפול בוטוקס למרץ הישנה, שאותם ביבי וברק משתמשים באותם תכנים מאצ'ואיסטים נבובים, מי יהרוג יותר (אם צריך כמובן), מי כשיר יותר, יפריט יותר, יהיה חזק ותקיף יותר.

ישראל אינה ארצות הברית.  מהרבה בחינות ישראל מובילה על ארה"ב בכמה שנות אור. אם זה במורכבות הדיון הציבורי, או מעורבות הציבור בהליך הפוליטי, או בקיומן (בקושי) של מערכות תמיכה חברתית (קצבאות, ביטוח בריאות).  אך ההתנוונות המוסרית-אידאולוגית שהובילה את ארה"ב למקום שבו היא נמצאת לא התרחשה ביום, וישראל יכולה להגיע לאותו מקום ללא שינוי כיוון. 

בזמן כתיבת שורות אלו הקלפיות טרם נפתחו, ועדיין אני מקווה שאותם קולות צפים יתנו את קולם למפלגות השוחרות שלום (עבודה ושמאלה), ולחברה יותר שויונית; ושהחמאס ימנע משילוח טילים ביומיים הקרובים. 

אך איזו ממשלה שלא תקום, אני מאחלת לנו שלמרות המסרים הממוחזרים לעייפה היא תפעל לשינוי מהותי הן ברמה המדינית והן ברמה החברתית.

מגיע לכולנו שהמנהיגות תישמע את מצוקת החלשים, שתפעל לפתרון בעיות באמצעים של דו-שיח ולא הסלמה.  גם לאזרחי ישראל, שלא לדבר על תושבי השטחים, מגיע קצת יותר חמלה.

Why Wikileaks is a Cultural Breach

(posted on http://nehama.newsvine.com/ Dec 7, 2010)

A friend of mine recently relayed to me his experience meeting a marketing company in the US. He and his business partner, both from Mediterranean countries, founded an innovative startup, and were in the process of entering the US market. So they contacted a marketing company, with an expertise in the appropriate market, to help launch their entry. My friend was disgusted with them. PowerPoint presentations of sweet nothings, clad in snazzy prêt a porter Saks 5^th Ave. and Yves Saint Laurent business suits. “what did you expect," I retorted dismissively "this is the culture of fancily rapped junk”
Indeed, as a relatively new US resident it was first my aghast realization, and then acceptance, that US culture - that pretends to revere meritocracy, is all about ‘saying the right thing at the right time to the right people’. And the rest of the People – are typically quite ignorant and gullible, believe selfishness is a virtue (Gordon Gekko called it ‘greed’), and think that the New Testament is as scientifically valid as evidence of evolution or climate change.
As many others, I tend to agree that the recent Cablegate Wikileaks releases are not really earth shaking. The Arab Gulf countries, that literally fuel the economies of the US and Europe, could have put an end to the Israeli occupation, the pressure on Iran, and meddling in Lebanon, by simply shutting down the flow of oil for a week. Obviously, Arab countries are wary of Iranian nuclear ambiguity, and dislike the political Muslim fundamentalism of the Hizbollah and Hamas. Not really shocking that the Chinese Government thinks that the North Korean regime is unsustainable, and should be engaged in direct talks. Nor is anyone surprised that the Chinese very un-transparent government hacked Google. And US diplomats spying??!!…. Give me a break, I thought it was their job.
The fact that the official narrative embellishes reality…, well that is the purpose of the official narrative. The fact the official narrative has replaced reality – THAT is a problem.
What Julian Assange with his underground network of leakers has done is tear the duct tape off the mouth of duplicity.
Let’s start with the economy – does anyone remember Alan Greenspan saying that the dot-com economy is a new economy, with new rules - and therefore the fears of a financial bubble are so yesterday? And how about his assurances that “exotic financial products” don’t adhere to old market rules and therefore cannot be regulated by mortals. And the recent empty “CDO”-like Eurozone (fake) rescue fund, or the tax cuts for the top 1% of Americans at the expense of unemployment benefits. It’s all fake math.
What about the war in Iraq – the documented absence of “weapons of mass destruction” and evidence of “links with Al-Qaida”, were bogus. The Iraqi regime was already crumbling under the sanctions – and yet Colin Powell’s PowerPoint presentation was a deal breaker.
The recent 2010 elections will probably go down in history as having the most incredulous campaigns in US history, from denying being a Witch to describing the President as channeling his father’s anti-colonial Kenyan spirit (something that Americans should embrace if they weren’t spooked by the darkness of the word “Kenyan”). In which subsidized health care was demonized while documented “death panels” of the private health insurance system were championed as the “American Way”.
One of the markers of sanity is being able to tell the difference between reality and the pandemonium of voices inside our head. As a society we have lost the capacity to distinguish between marketing pitches and the description of products and services; between campaign ads and policy.
That is what Wikileaks may have changed.
It’s a cold shower of reality to counter heated-twisted packaging, display, and PowerPoint presentations of nothing.
Or less than nothing. US capital and diplomatic deficit reveal that the it is the World’s biggest problem, no longer ‘A City on The Hill’ (if it ever was). It has more debt, eats up more resources, pollutes more, and emits more greenhouse gasses than Africa and Asia combined.
So now we know – we really know. What are we going to do about it?

sorry for being politically incorrect...

(posted on http://nehama.newsvine.com/ Sun Jul 25, 2010)

Let me start by saying that i'm black, OK? or rather half black, half Jewish (one up on diversity over our President), and this story with Shirley Sherrod is annoying me. Why do i have to disclose my ethnicity? because this is a racist country, and different ethnicities are allowed different narratives and disallowed others. So for me to talk about Shirley Sharrod's racism without being thrown off the website, i probably need to disclose this piece of personal information.
So - i don't get it. My father grew up in Mississippi in the 30's and 40's. He served in WWII in a segregated Navy. He knew of racism first hand, but what i learned from him is that people should be treated equally, not as white or black or green. Not because white people aren't racist, or because the Civil Right's Act, or having a black President, mean that somehow white racism has disappeared. It has not. But because being hated, feared, or just treated as dumb, doesn't justify being a reverse racist.
So he, and therefore his children, did not need some major revelation that being white and poor sucks just as much as being black and poor. Even if some poor white people illogically and ignorantly blame their predicament on blacks (or labor immigrants).
Maybe it was his Marxist self education, maybe it was his strict Baptist upbringing ("do unto others...."), but he understood and instilled in me the understanding that changing society means you do not emulate the behaviors you want to eradicate, even in the privacy of "your own kind".
All this is not to justify the race bashing leveraged against the NAACP by the trigger happy media, the administration, nor the NAACP who willingly to throw a black women under the bus without giving her the benefit and minimal respect of doubt.
But as another black women to another, kudos for your realization Ms Sherrod, but let's not pretend that calling whites "there own kind" is acceptable because of slavery, Jim Crow, or the more subtle forms of racism of today.

What the heck, Obama?

(posted on http://nehama.newsvine.com/ Sun Sep 6, 2009)

In the remake of the Manchurian Candidate, the all-evil USSR was replaced with the all-evil specter of a weapons manufacturing corporation (wooooh). Both movies capitalize on popular fears that government is not legitimate; that it was manipulated into existence by stealth forces, and is acting in their interests that are incongruent with those of the citizenry.
In the run up to the elections, Obama was often portrayed as a Manchurian Candidate of Muslims, Blacks (so un-America, you know), socialists, liberals, etc. Here is a reminder:
Barack Obama was programmed for years by his atheist, Muslim father, (which is it – atheist or Muslim?, IH), by the communist sex pervert Frank Marshall Davis, by con man Tony Rezko, by domestic terrorist Bill Ayers and others - most of all by black liberation theology screamer Jeremiah Wright... There is a total blackout on his college years. His campaign obscures what he did as a "community organizer."... - all have been laundered through the magic of public relations into the near-sacred saga of "The One" who has been sent to serve, and to save, America.
David Kupelian: 'Yes, Barack Obama really is a Manchurian candidate'. October 29, 2008, WorldNet Daily.
Even recently Kevin Hassett in Bloomberg News suggested that Obama's policies, aimed to quell and reverse the economic disaster he inherited, were those of an enemy of the US, resolved on destroying the US by ruining its economy (Kevin Hassett, 'Manchurian Candidate' Starts War on Business, March 9, 2009, Bloomber News).
With the extreme hyperbole the past few weeks over health care reform it is easy to miss the fact that Obama is not only not EVEN SLIGHTLY a socialist, left-wing, black liberation Muslim, atheist radical. In fact, he seems to be serving the interests of the very same forces who are accusing him of all this crap. Let's review:
1.Wars: The forces taken out of Iraq have just been redeployed to Afghanistan to fight yet another pointless, goal-less, destructive war. Moreover, reports indicate that there are more employees of private contractors in Afghanistan than US troops, suggesting that the war is simply a boondoggle, raking billions of tax payer dollars into the pockets of the likes of Haliburtan, Xe (AKA Blackwater), and others.
2.Foreign policy: No apparent change in the relationship with Iran or N Korea (although there maybe surprises). Complete impotence in stalling the expansion of settlement in the West Bank, alleviating the economic pressure on Gaza, in doing ANYTHING that will enable the reopening of fruitful (!) negotiations between Israel and the Palestinian leadership.
3.Economy: While foreclosure and unemployment numbers continue to rise, the large corporate forces that brought the economy to its knees are now bringing in record profits. Wall Street is bouncing back, executives are getting they obscene bonuses. Plus sa change, tout la meme chose.
4.Health care – last but not least: I am hoping for the best, but between the talk of triggers and co-ops, and backroom deals with pharmaceuticals companies, I am not holding my breath. And the next time the opportunity arises for health care reform, I will probably be on Medicare myself (if there's anything left).
Don't get me wrong. I don't truly believe that Obama is acting out of nefarious interests, or he was secretly brainwashed by Bill Kristol, and John Podhoretz. He is simply weak.
He is the most popular president since Bill Clinton (except for George. W. immediately after 9/11), he has a majority in the House and Senate, and is trying to introduce a reform that polls show that at least 70% of Americans support.
So what the heck?

A Lesson From Rabin's Assassination

(posted on http://nehama.newsvine.com/  Aug 13, 2009)

I was at the pro-peace demonstration in 1995 when Rabin was murdered. I remember well the toxic environment in which we were living.
Like with the healthcare reform "debate" Leftists, such as myself, were skeptical yet onboard with beginning a process that was to bring an end to the occupation, and peace to Israelis and Palestinians.
The Right wing was toxic. Demonstrations were violent, images of Rabin with Nazi or Arab nationalist symbols at every rally. They openly called for his and Shimon Peres' death. They would show up at pro-peace rallies, armed and belligerent, shouting and making a racket to drown the voices of the speakers. At synagogues throughout Israel, the occupied territories, and around the world, Rabbis would explain to their congregations that the people leading peace negotiations are bringing the destruction of Israel, and therefore should be seen as, and treated as, traitors.
It was during this time that Baruch Goldstein entered a Mosque in Hebron and massacred 29 praying Muslims, changing the nature of the conflict forever (the first Palestinian suicide bombing occurred exactly 40 days after this event, the end of the Muslim mourning period).
As the inflamed rhetoric became shriller, and displays of hate increased, so did the death threats against Rabin, Peres, and members of their cabinet.
After the assassination, all those voices on the Right feigned shock and disgust from the actions of the assassins, and vehemently protested any hint connecting their rhetoric with the actions of the assassins.
But they got what the wanted, not only was their archenemy eliminated, the peace process itself was assassinated.
Fast-forward 14 years, cross the Atlantic, I am observing the wild rhetoric over the healthcare "debate". I see Glen Beck "poison" Nancy Pelosi on live TV, or explain how our President hates 'white people'; I see demonstrators show up at rallies armed, with clear or coded death threats aimed at publicly elected officials; I hear Bill O'Reilly protest that calling Dr Tiller a killer had anything to do with the Dr's assassination; I read Sarah Palin reduce healthcare reform to 'death panels'; I see middle-aged women cry that "their America" is being taken away, and they want it back.
We know that the number of death threats against the President has increased 400 percent; we know that there has been a surge of militias around the country; we know that what we hear on Fox, or from Rush Limbaugh, pales in comparison to the viral emails and other off-radar communications. We know that amongst the 300 million of us there is at least one person who is willing and capable of assassinating the President.
For reasons that are unclear to me both in Israel and here in the US there is amazing tolerance towards hate speech aimed at some perceived other (Arabs, African Americans, Illegal immigrants), yet zero tolerance to towards the Left wing critique.
This hate mongering needs to stop. Glen Beck needs to be taken off the air, weapons need to be banned at demonstrations, signs or images calling for the death of public officials should be banned (if they can arrest Code Pink for wearing T-Shirts, they can remove some threatening signs).
This is no longer about free speech, this is about the boundaries of open and free debate in a democracy. And the Right has crossed this boundary.
If Obama, or any other public official is murdered because of this "debate", rest assured no one on the Right will take responsibility. And in the name of 'bringing the nation together', and 'reconciliation', health care will be sacrificed as well.
And we will be left with the lone voice of Reverend Wright citing Malcolm X, saying "the chickens came home to roost". (I am sure he will be silenced)

Remember who to blame, America!

(posted on http://nehama.newsvine.com/ Wed Aug 5, 2009)

Dear everyone,
Next time your child is diagnosed with diabetes and your health premium goes up;
Or s/he is denied care because it was a 'pre-existing condition';
Or that you re-mortgage your home to cover the medical expenses of your spouses heart surgery, or breast cancer treatment;
That you declare bankruptcy because you maxed out your credit cards paying for your medical needs -
Don't blame your insurer for being a weasel, taking your money for years when you are healthy and then denying you treatment. Insures are a for-profit corporations that do what they can to maximize their profits.
Don't blame your employer for not being able to afford a provider who will cover your health needs in sickness as well as health.
Don't blame yourself for not being rich enough to afford the care you and your family need.
- Blame the Republican leadership who would rather see you die of a curable disease than support the President's reform;
- Blame it on the Republicans and Democrats who oppose publicly funded elections so that they can continue flying in corporate jets;
- Blame the legislators who value their prospects at high-paying lobbying positions more than they value the life of your child;
- Blame it on the media that prefer an "expose" of our President's fake Kenyan birth certificate, or Michael Jackson's Dr., than raise controversy talking about health care;
- Blame your Governor for not raising hell in Washington when your State can not afford to pay for basic services.
It is time to trust our civic instinct saying "health care is a right", our right!
We pay taxes, taxes fund research, build hospitals, underwrite corporate research and development.
We paid for it - we own it.
We are being lied to. And it is time to stop believing the lies.
Canadians, French, British, Germans, get BETTER care for LESS money. Making a profit from sickness is illegal in those countries and should be illegal here.
Enough! Grow up! And lets have a grown up discussion about health care. Let's finally fix it.
Call the Republican party headquarters 202-863-8500
Call the Democratic party headquarters 202-863-8000
Call your congressperson
Tell them you want cradle to grave high quality health care!

Spreading cracks, or just real life?

(Posted on http://nehama.newsvine.com/  Fri Apr 17, 2009)

I will admit I was not a 'die hard' Obama fan. Until the last minute I wavered between Barack Obama and Ralph Nader, and donated equally to both campaigns (boohoo me). But it was always apparent that Obama is a centrist Democrat, and a political realist. On the other hand, there was something appealing about his clarity of thought, and expression, about his demeanor that at once conveyed the confidence of a seasoned politician combined with honesty, principles, and a conscience, rarely seen in mainstream politics any more.
So now Barack Obama is president, and it is a new day - no doubt. Lets face it, anything after George W would have been an improvement, even McCain-Palin (well, maybe Palin not so much). But seriously, policies are changing, and for the better. Not all of them, not all at once. But there's an obvious commitment to the environment, to workers rights, to civil rights, to government transparency. All good.
So what's the problem?
First, Obama is now President (I said that). Then can he still be a community leader? Are 'Yes we can' activists a grassroots organization, or astroturf ? What does it mean that Organizing for America activist are walking around "selling" the President's healthcare reform – which polls show that the majority of us don't want.
Shouldn't it be the other way around? Shouldn't Organizing for America be organizing communities to pressure the White House and Congress to do what we elected them to do – single payer system, like in ALL other developed countries.
When Obama says that transitioning to single payer is not realistic, is he telling us to to be his Minute Wo/Men? Or is he telling us to go out there and make it real?
Second, some outrage has been voiced around Obama announcing that the perpetrators of torture will not be prosecuted (someone stop the extradition of John Demjanjuk!). But someone needs to be prosecuted. The line in the sand needs to be drawn - that is why we ousted the Republicans, that is what was meant by "change we can believe in".
Third, why are only the crackpots on the Right having protest Tea Parties? Why aren't the left, the center, workers, labor unions, out there saying that - with all due respect to the complexity of toxic assets, our homes, our jobs, are not toxic. That We the Tax Payers need to be bailed out.
Why aren't WE out there saying that the priorities are reversed. That jobs can be created directly through government investment, and not via banks lending the money (maybe), to someone else who (maybe) will hire workers, (maybe) with benefits.
And anyway - if the government opened a few banks, or just used a few of those banks taken over by the FDIC, to start lending money at Fed interest rates, wouldn't that generate competition and force the intransigent, bailed out, banks to lend money?
The principle of 'No Taxation Without Representation' should actually inspire the Left. We pay our taxes, and believe that we should, and yet somehow forget to demand adequate representation.
Are we being co-opted?

What Americans (including Jews) Don't Get

(Posted on Newsvine Mon Jan 12, 2009  http://nehama.newsvine.com/)

At a party a few days ago, my "ethnic" appearance and "funny" accent quickly yielded the inevitable question of my identity. Being three days into the onslaught on Gaza, unlike better times, revealing my Israeli identity yielded a brief and uncomfortable silence. Clearly, this rampage, despite the best effort of the Zionist propaganda machinery, leaves a bad taste in the mouth the average a-political American. A comforting thought.
But as the chat progressed my conversation party suggested that the reason the Israeli-Palestinian conflict is so intractable is because of the level of incomprehensible hate fueling the conflict.
This narrative largely assumes that Arabs hate Jews, will not accept the existence of Israel, making it impossible to resolve this situation. Last night at an event sponsored by Jewish Federation, a similar message was conveyed. The Hamas, unreasonably (and inexplicably) will not 'recognize the existence of the State of Israel', and ultimately want to throw all the Jews out and reclaim Palestine. Tony Blankly, on KCRW's Left, Right, and Center said that Hamas' goal is to kill all the Jews, with Arianna Huffington agreeing with him vehemently.
But this has nothing to do with hate. Hate is generated by these events not fueling it. Take recent American history for example. Just in the past two decades the U.S. killed hundreds of thousands of Iraqis, untold numbers of Afghans, thousand of Serbs, Somalis, Haitians, and the list goes on, all without an iota of hate. In fact, usually it was for the "good" of the intended victims, saving them from themselves. It is American foreign policy.
The Israeli-Palestinian conflict is intractable not because of hate, but because Israel simply refuses to end the occupation. It is too difficult. There are more than a quarter of a million Israeli Jews living in the occupied territories, and the Palestinian State sits on top of Israel's aquifers. It is also the American foreign policy striving to marginalize any organization associated with Iran. There is a cynical calculation that their will inevitably be some loss of life, but as long as the brunt of the pain is borne by Palestinians, it is acceptable.
Americans easily identify with the truly unbearable reality of Israelis in the South of Israel, who have been living under a barrage of rockets for months. But never imagine what it is like to be a Palestinian. I challenge you to imagine having no control over your borders; having your land carved up by roads you are not allowed to set foot on; that a wall is built on your land between your home and your field; that you need to leave your house at 3 AM to get to work because you will be standing at a road-block for 3-4 hours; that your tax money is confiscated, further crippling your government; that as the water in your wells dries up, the people controlling your life water their lavish lawns.
What would you do then?

Bloody New Year in Gaza

(posted on Newsvine on Sun Dec 28, 2008)


It has been now almost 48 hours since Israel launched it's attack on Gaza. It is the end of 2008. A year in which the world economy has collapsed on the one hand, and the first African American President has been elected within a sea-change of hope, on the other.
Is it possible that Israel can continue perpetrating these crimes against the Palestinians?
As an expatriate, and still very much an Israeli at heart, it shames me that Israel can - without blinking an eye - carry out a blitz on Gaza while the world tsuk-tsuks its disapproval.
The official version is that Hamas undermined the truce (Hudna) talks, and when the truce ran out began an onslaught of rocket firings at Southern Israel, wounding several and killing one. Israel, exercising it's "right to protect itself" responded by launching a "military operation" targeting Hamas installations.
Of course reality is much different. "Surgical attacks" are impossible in one of the most densely populated regions in the world. The number of dead will rise precipitously as wounded die for lack of medical care at bankrupt and ill-equipped hospitals. After months of an economic siege imposed on Gaza has crippled any remnant of civil society already teetering on the brink of collapse due to the economic sanctions imposed by the US and the EU.
No doubt there is plenty of blame to go around. Whether it is the US setting the tone for refusing to negotiate with "terrorists", through Egypt closing its border to starving Palestinians, to the Fatah lead Palestinian Authority letting Israel do its bid by removing their political rivals. The Hamas too have made all the mistakes in the book in failing to bridge the gap within Palestine and with the world.
But it is Israel is the one with blood on its hands.
Sometime in the future we will be sitting at a memorial of these days, talking about the horror of being attacked from the air with nowhere to go; of carrying a dying child in arms to a collapsing hospital. There will be monuments and museums to remember the victims, to remind us how extreme disparity in military power corrupts and hardens hearts.
We will look at these images, our children will look at them and ask - how could we have let this happen? How could we have been silent?
Ilana Hairston
Ann Arbor, MI

לא לוקחת אחריות

(פורסם באתר הגדה השמאלית   /לא-לוקחת-אחריות/http://hagada.org.il/2011/01/11 )

בשבת האחרונה נורתה בראשה נציגת קונגרס דמוקרטית מאריזונה, גבריאל גיפורדס. המעמד היה אחת מהפנינות של הדמוקרטיה האמריקאית, כשנציג/ת הקונגרס נפגשים עם המצביעים בבית קפה או קניון מקומי כדי לשמוע ולנסות לענות על טענות האנשים שאותם הם מייצגים. במקום היה קומץ אנשים שהגיע לדבר עם הנציגה, שנראה שהיתה פופלרית, למרות היותה דמוקרטית במחוז די קונסרבטיבי, כולל ילדה בת 9 (שנולדה ב-11.9.2001), שהגיעה כדי לקבל שיעור באזרחות. היורה הרג את הילדה, גם שופט מחוזי ועוד מספר אנשים. בסה"כ נפגעו 20 בני אדם, בתוכם שישה הרוגים.
מיד עם זיהוי המתנקש, ג'ארד לופנר, התברר שלבחור יש היסטוריה ברורה של התנהגות המרמזת על אי יציבות נפשית, כולל מחשבות פרנויות, הפרעות התנהגותיות ונסיגה ממגע עם חברים. ההתבטאויות הפרנויות שלו כללו ביטויים מהפוליטיקה הימנית הקיצונית, ואין ספק שחלק מהכעס והפרנויה שלו היו מופנים כלפי גיפורדס. העובדה שלמרות המצב הנפשי המעורער הוא היה יכול לקנות נשק במכולת (של נשקים) השכונתית היא אחת מעקבי האכילס של הדמוקרטיה האמריקאית.
למרות הגיגיו הפוליטיים ההזויים, לא ברור שלופנר היה פעיל פוליטית בארגון כלשהו. ניתן היה להשתמש באירוע הטרגי הזה כדי לתהות על החוכמה של מכירת נשק לכל מאן-דהוא, או על כך שבחור צעיר עם בעיות מנטליות קשות אינו מקבל טיפול רפואי נאות במדינה העשירה בעולם (לשעבר).
אך במקום זאת, ואולי לא במפתיע, הדיון הציבורי הופנה לרמת האלימות המילולית בשיח הציבורי, החל מהדיון על הרפורמה במערכת הבריאות ועד מסיבות התה בבחירות האחרונות. המפה מאתר הפייסבוק של שרה פיילין שבו המחוזות שבהם פיילין ותנועת מסיבות התה ייעדו לשינוי אלקטורלי סומנו בצלבי נימות, הובא כדוגמה לשימוש בדימויים אלימים. ואכן, אין ספק שמהרגע שברק אובמה נעשה המועמד הנשיאותי ב- 2008, השיח הציבורי נעשה אלים עם תכנים גזעניים ופשיסטים ברורים.
אך ההכאה על חטא הציבורית מזכירה לי את רצח רבין. למרות שהימין הוא זה שהתעסק בהסתה, כולם "משני צדי המתרס" מכים על חטא. קית' אולברמן, אחד משופרי השמאל הדמוקרטי, התנצל על התבטאויותיו שהיו עלולות לרמוז על אלימות, והמליץ לפטפנים הפתולויגים מהימין (גלן בק, רש לימבאו, וכיוב') לקחת גם הם אחריות. בתכניות הראשים המדברים, קולות מהימין ומהשמאל אומרים שיש להתאחד, ו"ביחד" להפסיק את הרטוריקה הקיצונית. קול שפוי, כועס ונעלב, יחיד בהמולת הקומבאיה היה השריף המחוזי, קלארנס דופניק, שהתרעם על חוקי נשיאת נשק מתירנים ועל ההסתה נגד שמאלנים, מהגרים, וכיוצא באלה, שנעשתה יומיומית באריזונה.

כמו אחרי רצח רבין, הימין והשמאל מחזיקים ידיים, היות שעכשיו זה לא הזמן להפנות אצבע מאשימה, זה כואב לכולם  ואין לרקוד על הקבר…
אז די! בתור מי שהיתה בהפגנות שמאל מהיום שיכולתי להגיד לנהג אוטובוס איפה אני גרה (במקרה ואלך לאיבוד), כמי שניזונה מאתרי חדשות של השמאל, ושל ארגונים שליברמן מכאן וה-CIA משם חושבים שיש "לבחון" את הפעילות המחתרתית שלהם, זה די מעצבן. אני יכולה לומר די בוודאות:
זו לא אני ולא משלי שצועקים לנשיא השחור הראשון בנאום לאומה הראשון שלו – "אתה שקרן!"
זו לא אני ולא משלי שצועקים "מוות לערבים" במשחקי כדורגל;
זו לא אני ולא משלי שמצדיקים שנאה ואלימות כלפי הומוסקסואלים בפסקה מויקרא כ', י"ב;
זו לא אני ולא משלי שהולכים להלוויה של חייל עם שלטים God Hates Fags;
זו לא אני ולא משלי שמחליטים שלמדינה (אריזונה) אין מיליון דולר(!) לממן השתלות אברים לחולים ללא ביטוח רפואי;
זו לא אני ולא משלי שקוראים להגלות ילדים של עובדים זרים;
זו לא אני ולא משלי שטוענים שמוסלמים הם נחשלים ואינם מסוגלים להשתלב בחברה המערבית;
זו לא אני ולא משלי שמדליקים נר לזכרו של ברוך גולדשטיין;
זו לא אני ולא משלי שמצטלמים עם אסירים כפותים, או מתעללים באסירים;
זו לא אני ולא משלי שנותנים לאשה ללדת במחסום או מונעים מעבר של אמבולנס לבית חולים;
זו לא אני ולא משלי שפוחדים מזה שערבים יצאו עם נערות יהודיות;
זו לא אני ולא משלי שיורים כדורי גומי וגז מדמיע מטווח קצר במפגינים לא אלימים;
זו לא אני ולא משלי שמנשלת אנשים מבתיהם;
זו לא אני ולא משלי שמוציאה אנשים להורג – עם משפט, ללא משפט, עם עדות שקר, עם ראיות ללא כחל ושרק;
זו לא אני ולא משלי שסוקלת נשים על בגידה, או עושה "ברית" לנערות בנות 12;
זו לא אני ולא משלי שיורה ברופאים המבצעים הפלות;
זו לא אני ולא משלי שמפוצצת את עצמי בשוק מלא אנשים;
זו לא אני ולא משלי שמפציצה "מטרות" מהאויר.
זה הם. והם יכולים להשתנות.

כלכלה-לא-מינהל-עסקים

(פורסם באתר הגדה השמאלית  /כלכלה-לא-מינהל-עסקים/http://hagada.org.il/2010/07/19   )

מתישהו בשנת 96' הגיע לביקור מולדת הדוד מאמריקה הארכיטיפי של מי שהיה בן זוגי באותו זמן. אותו דוד נסע בשלהי שנות השבעים לארה"ב, השתקע בניו יורק, ובעמל ובשכל בנה לעצמו הון ורכוש לא קטנים. הקים משפחה, ונשאר להגשים את החלום האמריקאי, שלמרות התעמולה וסיפורים אנקדוטליים הלך ודעך החל בשנות ה-70. התקופה היתה תקופת הבחירות לנשיאות שבהן התמודד, בין היתר, רוס פרו. למי שאינו זוכר, רוס פרו הוא איש עסקים מצליח ביותר שהיה מועמד עצמאי ולא משוייך לאחת משתי המפלגות המחליפות ביניהן את השלטון כל כמה שנים. אותו דוד הכריז בארוחת הערב שהוא יבחר ברוס פרו, היות שהלה איש עסקים, ומדינה היא כמו עסק ענק. לכן הניסיון של פרו היה עדיף בעיניו על הניסיון הנשיאותי הממשי של ביל קלינטון.

קו מחשבה זה, שניסיון בניהול עסק איכשהו מכשיר אדם לניהול מדינה או עיריה, נשמע הגיוני. היות שיש עקרונות יסוד משותפים לניהול מימסד דמוקרטי-ביורוקרטי ועסק פרטי אותם מנהלים יפעלו באופן הטוב ביותר לשימור המנגנון שאותו הם מנהלים, פועלים מתוך חשיבה רציונלית ולא מניעים אידאולוגים. גם במדינות עם ממשל דמוקרטי-מפלגתי, שם הביוגרפיה האישית של מועמד אחד פחות מרכזית מאשר בשיטה האמריקאית, ניסיון עסקי מכשיר איכשהו את הדרך לעמדות כוח ציבוריות כגון, ועד מנהל של אוניברסיטאות, דירקטוריונים של חברות ממשלתיות ועמדות כוח מרכזיות במפלגות.
אותו היגיון לא עובד, משום מה, עבור מי שעמד בראש ארגון פועלים. הניסיון של פעולה שיטתית למען ציבור עובדים, על המורכבות שלו, אינו נתפס כרלוונטי לניהול מדינה. עובדה זו חושפת עד כמה ההעדפה לניסיון מנהיגותי בסקטור הפרטי הינה העדפה אידאולוגית ולא רציונלית. זו אידאולוגיה ללא שם, תוצר נלווה לקפטליזם. על השיטה הקפיטליסטית אין כיום כמעט ויכוח אידאולוגי. אם כי את הגלגל לא ניתן להחזיר, ואם כי הפשרה של קפיטליזם במשטר דמוקרטי עם מנגנוני רווחה ובריאות ציבורית יצרה מודל שעובד יחסית.

אחת הבעיות של מדינות הרווחה היא, שכאשר המשאבים הכלכליים מוגבלים כולם נושאים בנטל ללא קשר לענף הייצור או לתפוקה האישית. כל אחד יכול לחוש שבגלל עצלנים "אחרים" חלומותיו אינם מתגשמים – "אני עובד/ת, משלם/ת מיסים, והכסף הולך לרווחת העצלים".  אותם אחרים גם יכולים גם להיות מהגרים חוקיים ולא חוקיים, הבאים ממדינות עניות והמוכנים לעבוד תמורת שכר רעב.

הסנטימנט הזה מנוצל שוב ושוב על ידי פוליטיקאים בעלי תפיסת עולם כלכלית ליברלית וניאו-ליברלית, כדי לשכנע את הציבור שמערכת הרווחה היא נטל כלכלי לא רציונלי; שדמי האבטלה והשלמת הכנסה מעודדים עצלנות והגירה לא חוקית;  שעניים מבזבזים את הכספים על מותרות ונהנים משירותי בריאות וחינוך למרות שאינם תורמים לקופה המשותפת. בדרך זו קל לשכנע את המעמדות החלשים להצביע בניגוד לאינטרס האישי שלהם, כל עוד שיש מישהו אחר שניתן להאשים אותו בניצול לרעה של המערכת.

אך הסיבה האמיתית שבגללה מערכת הרווחה נתפסת כהוצאה לא רציונלית נובעת מתפיסת העולם העסקית, והא-כלכלית אם אפשר, של המנהיגות הכלכלית. המטרה המרכזית של עסק גדול (לא המכולת השכונתית) היא צמיחה, אם באמצעות  הגדלת נתח השוק שעליו הוא חולש אן אם על ידי צמצום ההוצאות. לא יעלה על דעתה של שרי אריסון לתת כסף לאנשים כדי שילדיהם ילכו לבית הספר כדי שיוכלו להשתכר יותר וכך, אולי, לקנות מניות של בנק הפועלים בעתיד הרחוק. וזאת, למרות שבטווח הארוך זה יגדיל את נתח השוק או את שווי המניה של הבנק. ובצדק, בשביל זה יש מערכת חינוך ציבורי. מאידך, לשרי אריסון יש גם אינטרס לצמצם הוצאות בין היתר ע"י תשלום מופחת של מסים. מכאן, שיש ניגוד עניינים מהותי בין האינטרס העסקי המובהק של אנשי עסקים, גדולים כקטנים, למול האינטרס של מערכת כלכלית של מדינה.

זה פשטני? לא מדי. הנה אושר התקציב החדש לשנתיים הבאות. יובל שטייניץ (דווקא לא מהשטנץ של מינהל עסקים) מחייך מאוזן לאוזן כי השיג את שלו – הקטנת הגירעון ללא עליה בנטל המס על מי שיכולים להרשות לעצמם לתרום קצת יותר לקופה הציבורית. המנטרה היום בכלכלה העולמית היא הקטנת הגירעון: יוון, ספרד, איטליה ובריטניה מממשות מדיניות של "הידוק החגורה" בצורה זו או אחרת.  ולמה? כי מדינה, כמו עסק, לא יכולה להחזיק בגירעון לאורך זמן. כי גירעון פוגע בדירוג האשראי של מדינה, מעלה את הריבית על הלוואות וכך מגדיל את החוב הלאומי עוד יותר. וחוב, כאמור, זה לא טוב לעסקים.ֿ

ראשית, יש ויכוח בקרב, כלכלנים – לא אנשי עסקים – לגבי החשיבות העליונה שניתנת כרגע להקטנת הגירעונות. כלכלנים כגון פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה, או סיימון ג'ונסון, לשעבר כלכלן של הבנק העולמי, יטענו שדווקא כאשר המצב הכלכלי קשה זה הזמן להגדיל את הגירעון ושהקצבאות לעניים ולמחוסרי העבודה הן מכפיל (multiplier) כלכלי חזק. הם יטענו, שעל כל שקל שהמדינה מוציאה על קצבה, נוצרים 1.4 שקלים בתוצר הלאומי. מאידך, קיצוץ במס, בדרך כלל  לעשירים ולעסקים יתפחו אולי ב-10%. בנוסף, דירוג האשראי אינו בעיה של האזרח שללא קיצבה יקנה פחות אוכל, דלק ו ביגוד, אלא בעיה של אנשי עסקים שדירוג האשראי שלהם בשוק העולמי מותנה בדירוג האשראי של מדינתם. שוב דוגמה לניגוד האינטרסים בין אזרחים פשוטים ובין אנשי עסקים.

שנית, אם בכל זאת גירעון הוא דבר לא רצוי גם בטווח הקצר, מיסוי זו הדרך הפשוטה ביותר לפתור את הבעיה. הטענה שנטל מס גדול פוגע בצמיחה כלכלית היא מופרכת. בשנות הצמיחה הכלכלית הגדולות ביותר של ארה"ב, שנות ה-40 עד ה-60, נטל מס על העשירון העליון היה 90 אחוז. מאידך, ככל שנטל המס ירד, או למעשה הוסב למעמד הבינוני החל מתקופתו של רייגן, כך הואטה גם הצמיחה הכלכלית בארה"ב, גדלו הפערים הכלכליים וההון נעשה מרוכז יותר ויותר באחוזונים הגבוהים. הטענה שנטל מס גבוה פוגע ביציבות הכלכלית גם היא מופרכת. בסיס הטענה היא שהמשבר הכלכלי של שנות השלושים (The Great Depression) הוארך והועמק בשל המיסוי הגבוה על עסקים ועל רווחי ההון שנועד להפחית את הגרעון שנוצר מהנסיון לפתור את המשבר בעזרת הגדלת ההוצאות – הניו דיל, המפורסם. אך המשבר הכלכלי של היום, שהחל ב-2007/8, ונחשב מקביל בסדר גודלו למשבר ההוא, התחולל בתנאי מיסוי שונים לחלוטין, עם מעט מאד מיסוי על הכנסות הון, ונטל מס כבד על מעמד הביניים ההולך ומצטמק.

ניתן להעלות מסים בצורות פחות כואבות כגון, הגדלת המס על רווחי כריה ואנרגיה, ריווח מדרגות המס תוך העלאת את המיסוי על בעלי הכנסות הגבוהות, העלאת תקרת הגבייה של הביטוח הלאומי והבריאות, הטלת מסי רכוש וירושה מעל לדירוג הכנסה חציוני והגדלת המס על רווחי ההון.  במקום זאת בחרו מנהלי המשק במסים עקיפים כגון מסי קניה, מסים רגרסיביים העולים לעניים יותר מלעשירים ומקטינים את כח הקניה של האזרחים, וקיצוץ קצבאות המוסיף חטא על פשע.

התוצאה הכלכלית של הקטנת יכולת הקניה היא הקטנת התל"ג. התוצאה החברתית היא הגדלת הפערים הכלכליים עם כל האומללות המשתמעת מכך. זו אינה חשיבה רציונלית. זו אידאולוגיה מקיאבלית שבה החזקים ניזונים מהחלשים.

המשבר הכלכלי העולמי צריך היה ללמד אנשים לקח, שכלכלה גלובלית אינה בת-קיימא. החזון של עולם שבו אנשים, מוצרים וכסף יכולים לעבור בקלות ממדינה למדינה, ממקום למקום, רק העמיקו את הפערים החברתיים-כלכליים, הן ברמה המקומית והן בעולם. הכוח המניע מאחורי החשיבה שהביאה למציאות הכלכלית הזאת היה חשיבה עסקית המעלה על נס את עקרון הצמיחה. צמיחה בכל מחיר, כולם חייבים לקנות עוד ועוד דברים, בין אם הם זקוקים להם או לא. כדי לעודד את הצמיחה סיבסדו ממשלות ייבוא של מוצרים זולים, העדיפו מסחר במוצרים פיננסים אקזוטיים על פני יצור, ומימנו אשראי זול.

כך, שזה בהחלט נכון שבמדינות המערב אנו חיים מעבר ליכולותינו. החשבון פשוט לא עובד. אין כזה דבר חולצה מיובאת מסין שעולה 5$, או מכשיר טלויזיה HD שעולה 200 $ המורכב בטייוואן מחלקים שיוצרו באינדונזיה ובתיאלנד. הסיבה שהמוצרים האלה נמצאים על המדף היא שילוב של ניצול עובדים עד כדי עבדות וסובסידיות בצורת מענקים והקלות מס לחברות שמיבאות את המוצרים ולתעשיית הנפט.

אם רצוננו לתקן באמת את הכלכלה, צריך להחזיר את האידאולוגיה לשולחן ולהוציא את אנשי העסקים מהחדר.  באיזה עולם, באיזו מציאות חברתית-פוליטית אנו רוצים לחיות מחר או בעוד 10 שנים? האם נשאיר מאחורינו אדמה חרוכה, ללא מים נקיים, ללא מקורות אנרגיה, עם אוקיינוסים מלאים בזבל ונפט ובלי חיים?  אני מקוה שלא.

שנאת זרים - הקולוסיאום המודרני

(פורסם באתר הגדה השמאלית - http://hagada.org.il/2010/08/24/hello-world/)

בית המשפט העליון בארה"ב הפיל לפני שבוע את החוק באריזונה שקבע שמותר לעצור אנשים אם יש חשד שהם שוהים בארה"ב באופן לא חוקי. כלומר, אם מישהו נעצר בשל חשד לסחר בסמים, למשל, ואין עליו סמים, עדיין ניתן להחזיקו במעצר אם יש חשד שאין לו מעמד חוקי (אזרחות, גרין קארד, ויזה). בית המשפט קבע, בין היתר, שהחוק אינו חוקתי משום שהגירה היא תחת פיקוח פדרלי ולא בתחום האחריות של הממשל המקומי של כל מדינה. התרעומת הציבורית היתה גדולה בשל החשש הסביר ששוטרים ינצלו את החוק כדי לעצור את כל מי שנראה "לא חוקי" (קרי, מקסיקני) באמתלות מופרכות, כדי לבדוק את סטטוס ההגירה שלהם.  זה היה מחייב את כל מי שנראה מקסיקני לשאת עליו ניירות המוכיחות את אזרחותו או את שהייתו החוקית. לא בכדי, החוק נתפס כגזעני.
יש לזכור שלא כמו הישראלים, אמריקאים לא נושאים תעודת זהות ואף רואים בדרישה כזאת פגיעה בזכויות הפרט שלהם. גם הרעיון ששוטרים יתבססו על המראה האתני של חשוד בכדי לדרוש ממנו הוכחה לסטטוס הלאומי שלו אינו  גוזל את שנתם של מרבית הישראלים (שאינם נראים ערבים). להיראות "ערבי", וכעת גם "אפריקאי", משמעותו ששוטר יכול לגשת ולבקש תעודת זהות, ומבחר הטרדות אחרות. לא מפתיע, אם כך, שישראל מאמצת בקלות את שנאת (העובדים) הזרים שזה לא כבר פשטה בארופה וכעת מגיעה לשיאים חדשים בארה"ב.
כתבה ב'יומן' מלפני מספר שבועות התרכזה ביחסם של תושבי אילת לפליטים מסודן ומאריתריאה העובדים בבתי המלון המקומיים. רמת הגזענות לא היתה מביישת את תושבי מיסיסיפי בתקופת ג'ים קרואו. נראה שעבור יהודים-ישראלים לקחי השואה הם,  שלשנוא יהודים זה רע, אבל גזענות כלפי אנשים שחומי עור המשתכרים פרוטות, שברחו ממדינות מוכות מלחמה ורעב כדי לנקות לנו את השירותים, מבורכת.
לא יפלא אפוא שהממשלה, מהחשוכות שידעה המדינה, מצאה לנכון לגרש ארבע מאות ילדים על משפחותיהם שאשרת השהייה שלהם פקעה זה מכבר. אחרי כל המאמץ להלבין את המאגר הגנטי המקומי עם מהגרים (לא עולים) מרוסיה, חלילה לנו שנשחים חזרה עם ה"כושים" והתאילנדים "אוכלי הכלבים".
בזמן שבארץ הקודש לומדים שנאת זרים מהגויים, בצד הזה של האוקיינוס השנאה למוסלמים לא היתה מביישת את ברוך מרזל. בעקבות שערוריה שטותית סביב מרכז קהילתי מוסלמי שאמור להיבנות שני רחובות מאתר 9/11, החור באדמה שנותר לאחר שנשרפו מגדלי התאומים באותו יום גורלי, מסתבר שהאמריקאים שונאים מוסלמים. ברחבי ארה"ב מפגינים נגד הקמה של מסגדים חדשים, או הרחבה של מסגדים קיימים. במאי השנה הונחה פצצה מחוץ למסגד בפלורידה, ביולי הפגינו אלפים בטנסי ובקליפורניה נגד הקמת מסגדים בקהילות מקומיות. כנסיה אחרת בפלורידה ביקשה היתר (וסורבה) לשרוף קוראן כחלק מטקס זכרון ל-9/11. ניוט גינגריץ', הסמן הימני-שמרני של הרפובליקאים, טען שביום שבו יקימו כנסיה בערב הסעודית, זה היום שבו ניתן להקים מסגד ליד אתר 9/11 (כי למה לארה"ב להאפיל על ערב הסעודית בענייני חופש דת?), ושלאפשר לקהילה המוסלמית הסופית (Sufi) להקים את המרכז במנהטן, זה כאילו שיוקם אתר הנצחה להיטלר ליד המוזיאון לסובלנות (האירוניה עושה לי סחרחורת). הימין הנוצרי-הקיצוני החליט שאיסלאם כלל אינו דת אלא כת, ואי לכך הוא אינו זכאי להגנה הניתנת לדתות אחרות לפי החוקה האמריקאית (ודווקא החוקה לא מבדילה בין דת לכת, כך שזו טענה טפשית).
בעוד שהשיח הציבורי האמריקאי מתמקד במסגדים ובפועלים ממקסיקו, והישראלי בגירוש ילדים, עולה השאלה האם ההתעסקות עם התכנים האלה אינה פשוט הסחת דעת מבעיות חברתיות-כלכליות אמיתיות. האם גירוש זרים וליבוי אש הגזענות אינה אלא הקולוסיאום המודרני שנועד להסיח את דעת ההמונים ממצוקות כלכליות, מלחמות בלתי נגמרות, ושחיתות השלטון.
אם נהיה כנים, שנאת זרים נטועה בנו – בני אנוש – חזק. אותם זרים מתחלפים, אם אלה מהגרים אירים לארה"ב, יהודי ארופה, ערבים מצפון אפריקה בצרפת, או סודנים באילת. הם תמיד מלוכלכים, לא מוסריים, וכן – קצת מסכנים. תפקידו של שלטון דמוקרטי הוא להגן על זכויות האדם, הפרט והאזרח של המיעוט ולמנוע רדיפה וביטויי שנאה. היות שזהותו של המיעוט משתנה, כך גם משתנים ביטויי השנאה ומנגנוני האפליה, אך עקרון ההגנה על המיעוט אמור להיות אוניברסלי.
ולמרות זאת, נראה שממשלות מדינות המערב דווקא עסוקות בליבוי השנאה. אם זו צרפת עם האיסור על הבורקה, או האמריקאים עם שריפת קוראנים וגירוש מהגרים, או ישראל עם גירוש העובדים הזרים. אך שאלת היסוד – למה יש הגירה כלכלית, למה אנשים עוזבים את משפחותיהם ואת כל המוכר להם כדי לחיות בתנאים לא-תנאים, להיות מושאי שנאה ופחד, לחיות בפחד מפני שוטרים או סתם בריונים – לא ממש מגיעה לתודעת הציבור.
בארופה אכן ישנם מהגרים רבים ממדינות עניות. אך ההגירה אינה אקראית. למדינות ארופה מגיעים מהגרים ממדינות שהיו קולוניות עד אמצע המאה ה-20. המודל הכלכלי של השיטה הקולוניאליסטית היה של כריית המשאבים המקומיים בקולוניה למטרות יצוא של חומרי גלם שיועבדו ויוכנסו למוצרים מורכבים במדינות תעשיתיות. כך שבעוד שמדינות אפריקה, ובמידה מסוימת אסיה, הפיקו את חומרי הגלם, התעשיה המתקדמת באירופה ואח"כ בצפון אמריקה השתמשה בחומרי הגלם לפיתוח מוצרים כלכליים. התוצאה היתה שבקולוניות שוק העבודה היה של פועלים פשוטים בשכר נמוך, וכל מוצרי הצריכה יובאו מבחוץ.
המודל הכלכלי הזה נשאר במידה רבה בעינו גם היום אך ללא השלטון הקולוניאליסטי. מדינות אפריקה בעיקר נשארו מקור של משאבי יסוד ולא פיתחו כלכלה מודרנית. הסיבה לכך היא לעיתים קרובות שמדינות המערב השכילו לשמור על שליטה כלכלית ישירה או עקיפה על אותם משאבים על ידי השחתת שליטים קיקיוניים. בעוד שבאירופה ובארה"ב ואח"כ ביפן ובסין הפכו את חומרי הגלם למוצרי צריכה.
הבעיה היא שהמודל הכלכלי הזה לא עובד יותר גם בשבילנו, במדינות המתועשות. ראשית, משאבי היסוד הולכים ומתכלים, מה שמייקר את מוצרי הצריכה ומחריף את רמת הניצול והדיכוי בקולוניות לשעבר המנסות לשמור על עלות ההפקה של משאבי היסוד נמוכה. יחד עם זאת, השוק למוצרי צריכה הולך ומצטמצם, עקב הירידה בשיעור הילודה במדינות המתועשות, והעליה במודעות לנזק הסביבתי שנגרם מהצרכנות הבלתי פוסקת. (מכאן ההתלהבות מכך שסין והודו אוטוטו תצטרפנה למעגל המדינות הצרכניות, שיהיה עבור מי ליצר עוד מכוניות, טלוויזיות פלזמה וטלפונים סלולרים בעלי תוחלת חיים של שנתיים). הצטמצמות השווקים פוגעת בצמיחה הכלכלית וגורמת לפגיעה בייצור הגוררים פגיעה במקומות העבודה ועליה באבטלה המלווה בירידה בשכר. להוסיף חטא על פשע, בזכות הגלובליזציה חלקים גדולים מהתעשיה הועברו למדינות חצי מתועשות במזרח אסיה ודרום אמריקה וכך צומצם מאגר התעסוקה עוד יותר.
בשני או שלושת העשורים האחרונים התהליך היה מוסווה על ידי יצירת שוק פיננסי ועליה בשיעור האשראי. אך כל זה קרס עם ההתמוטטות הכלכלית של 2008. כעת האבטלה גואה, אבל אין איפה לעבוד. מיעוט ההכנסות ממסים מקשה על תשלום הלוואות והתחייבויות של ממשלות ורשויות מקומיות וזה גורם לפגיעה בשירותים הציבוריים. כל זה מעלה את התסכול של אזרחי המדינות המתועשות ומאיים לערער את יציבות השלטון.
רוח הרפאים של תהפוכות תחילת המאה ה-20 מרחפת שוב בעולם. השאלה היא אם כחברה אנו מסוגלים לדון בבעיות המערכתיות של השיטה הכלכלית הנוכחית או שנמשיך לטמון את הראש בחול. הגיע הזמן לפתוח דיון בשאלות המהות כגון, מה מחירם של הפערים הכלכליים בתוך ובין מדינות? איזו מערכת כלכלית-חברתית אנחנו רוצים לבנות לעתיד, ומה אנחנו צריכים לשנות על מנת להגיע לשם?
אבל קל יותר להפנות את זעם ההמונים למהגרים שהבאנו לבתינו, לחוטבי העצים ושואבי המים שמשכורותיהם משולמות באשראי.

ישראל עוד מדינה מסודרת, באמת

(פורסם באתר הגדה השמאלית    /ישראל-עוד-מדינה-מסודרת-באמת/http://hagada.org.il/2010/05/11 )

בזמן שבישראל הכותרות רועשות משחיתות הולילנד ומעלליהם של אהוד אולמרט ושולה זקן, האימפריה האמריקאית עושה לעולם בית ספר לשחיתות. ראוי להתחיל מהסוף, מהתפוצצות אסדת הקידוח במפרץ מקסיקו. עוד הרבה ידובר באסון האקולוגי הזה ובפגיעה בכלכלה של תושבי המפרץ, בעיקר בתושבי לואיזיאנה שעדיין מתאוששים מאסון קטרינה. ברור שהיה מחדל, אך מחדל של מי?  מסתבר שההגיון האמריקאי הוא, שחברות יכולות לפקח על עצמן ביתר יעילות מאשר הפיקוח הציבורי. אי לכך, British Petroleum, הבעלים של האסדה, ו-Deepwater Horizon המחכירה, לא נדרשו להשקיע בשסתום הבטיחות שישמש לגיבוי וייסגר במקרים של דליפה או פיצוץ; דרישה סטנדרטית בשוודיה, מקסיקו ומדינות אחרות המחכירות את חופיהן לחברות נפט. הסיבה היא התנגדותן של חברות הנפט למחיר הגבוה – חצי מליון דולר שהם פחות מחמישית הבונוס ב-2009 של מנכ"ל החברה.

מאסון אקסון ולדיז למדו החברות,שגם במקרים קיצוניים מחיר הניקוי הוא קטן מן ההוצאה השוטפת על אמצעי בטיחות בסיסיים. ואכן, תחקיר של הוול סטריט ז'ורנל מלמד, שהסכנה לתאונה קטלנית גבוהה פי ארבעה לעובדי אסדות אמריקאים יחסית למדינות אחרות.


עוד ב-2008 הואשמו עובדי הממשלה בחטיבה לפיקוח על המשאבים המינרלים של ארה"ב (קרי גז, נפט, וכדומה), על קבלת טובות הנאה, כגון שירותי מין וסמים מבכירים בחברות האנרגיה, תמורת הקלות בפיקוח. טוב, זה ממש ממש לא חוקי ואפילו הרפובליקאים הזדעזעו, אבל מדוע תחת ממשל אובמה, ולאחר האסון המתפתח במפרץ, ממשיכה החטיבה לפיקוח על המשאבים המינרלים לפטור את חברות הנפט מביצוע תחקירים סביבתיים בפיתוח אתרי קידוח חדשים? כי עבודה במשרד ממשלתי היא מקפצה לעבודה בשכר אסטרונומי בחברת אנרגיה; כי חברות האנרגיה תרמו כ-37 מליון דולר ב-2008 למסע הבחירות של כמעט כל הנבחרים הבכירים (יותר לרפובליקאים אך גם לדמוקרטים) והשקיעו 133 מליון בשדולות היושבות בוושינגטון ומשמנות את גלגלי החקיקה והממשל.


הלאה לגולדמן סאקס


הרשות האמריקאית לניירות ערך, ה-SEC, הגישה תביעה אזרחית נגד גולדמן סאקס על הונאת המשקיעים. ג"ס מואשמים בכך, שלכאורה הם לא גילו למשקיעיהם את העובדה שניירות הערך שהם קונים, אג"ח מגובות ע"י משכנתאות, מכילים נכסים בסיכון גבוה. בו בזמן מכרה ג"ס בחסר את אותם אג"חים (כלומר, הימרה שניירות ערך אלה יפסידו), עבור לקוח אחר – קרן הגידור שיצרה את ניירות הערך מתוך כוונה ליצור מוצר בסיכון גבוה. בג"ס טוענים שאין זה מתפקידם להעביר מידע כזה למשקיעים, וכי המשקיע הוא שצריך לבדוק את ערך הנכס שהוא רוכש. אבל חוסן ההשקעה נקבע בידי חברות דירוג האשראי המתוגמלות ע"י המנפיק ולא ע"י המשקיע, ואלו מתחרות בשוק החופשי על לקוחות מסוגם של גולדמם סאקס. אם כן, מה הפלא שאג"ח מלאות אויר קיבלו דירוגי אשראי גבוהים?


גולדמן סאקס לא המציאו את השיטה. תחקיר של פרו-פובליקה גילה (http://www.propublica.org/), שהשיטה של ייצור אג"חים מגובי משכנתאות בסיכון גבוה וההימור נגדם היה נפוץ, ומספר רב של בנקים וחברות השקעה השתתפו במשחק. המשקיעים היו חברות פנסיה, ארגונים קטנים כגון, איגודי פועלים ואזרחים שקנו תיקי השקעות מפקיד הבנק המקומי. כמו המשקיעים, גם הבנקים הפסידו מיליארדים ועשרות בנקים עדיין נסגרים בארה"ב מדי חודש. אך הבנקאים שיצרו את האג"חים הלכו הביתה עם בונוס שמן על כל חבילה שמכרו גם אם המוצר שיצרו היה בלון הליום.


גם כאן עולה השאלה: היכן הפיקוח הממשלתי?


למעשה לא היה פיקוח. קברניטי הכלכלה תחת קלינטון טענו שלא ניתן לפקח על מוצרים פיננסיים אקזוטיים שכאלה. זה מסובך מדי, והיד הנעלמה של השוק תדאג לתקן סטיות גדולות מדי. הם דאגו לביטול חקיקה המאפשרת פיקוח ומטילה הגבלות על סוגי ההשקעות המותרים למוסדות פיננסיים שונים. למעשה, הם טשטשו את הגבול בין בנקים לחברות השקעה. מובן שמיד עם סיום הקדנציות הקברניטים עברו לכורסאות העור המחוממות של דירקטוריונים של חברות פיננסיות כאלה ואחרות. ארתור רובין ודונלד סמרס ריפדו את כיסיהם במיליוני דולרים ועכשיו הם חזרו למשרות ממשלתיות כדי להשגיח על אובמה והדמוקרטים שלא יטילו פיקוח רב מדי על המערכת הכלכלית שהביאה את העולם לקריסה.


מיידוף. זוכרים אותו? אכן, הוא יושב בכלא. אך איך הצליח אדם יחיד להונות כל כך הרבה אנשים לאורך זמן כה ממושך? מסתבר שאפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן, שהרי ללא הקריסה הכלכלית של סוף 2008 המשקיעים של מיידוף לא היו דורשים את כספם והחגיגה היתה נמשכת. כבר ב-2005 הגיעו דיווחים ל-SEC שברנרד מיידוף מנהל הונאת פונזי גדולה, אך היד הנעלמה היתה עסוקה באוננות בלתי-מטאפורית. חקירה פנימית של המשרד מצא ש-35 עובדים, מתוכם 17 בכירים, בילו חלק לא קטן מיום העבודה שלהם בצפיה בפורנוגרפיה באינטרנט. אין ספק שזה מרתק יותר מקריאת דו"חות כלכליים משעממים.


מחשבי הקיצין יטענו אולי שאלה הם תסמיני הריקבון שיביא לנפילת האימפריה. יתכן שכך, למרות שלא הייתי ממהרת להספיד את ההגמוניה האמריקאית. האמריקאים פשוט מיסדו את השחיתות על ידי הבניה של מערכת פוליטית התלויה לחלוטין בחסדיהם של בעלי ההון. כל עוד צריך לגייס מיליוני דולרים על מנת להיבחר וחברות פרטיות יכולות להביע את עמדתן לגבי חוק או מועמד בתשדירים ככל ארגון אזרחי אחר, בעלי המאה יהיו בעלי הדעה למרות מאמציהם של מיטב האירגונים החברתיים.


אז נכון, פרויקט הולילנד ופרשת אולמרט מזעזעים מבחינה מוסרית, אסתטית וסביבתית. אבל השחיתות כל כך ברורה עד שבפועל היא ברת תיקון. גם בארץ בעלי המאה הם בעלי הדעה, אך ברוב המקרים הם כפופים לחוק. נקווה שכך זה יישאר.

אשליות

(פורסם באתר הגדה השמאלית  /אשליות/http://hagada.org.il/2010/04/18   )

בשמאל המיינסטרימי הישראלי רווחת התקווה האווילית שמתישהו ארה"ב תכריח את ישראל לצאת מהשטחים ולעשות שלום עם הפלסטינים. לא חשוב שהרכבת האווירית ב-73 היתה צריכה לנתץ את התקווה הזו; לא חשוב שיתוף הפעולה עם עמדת העמימות בנושא הנשק הגרעיני הישראלי; לא חשובה ההתעלמות מהכיבוש וההתערבות בלבנון; לא חשובה השתיקה הרועמת בזמן שישראל הרעיבה (ועוד מרעיבה), ואח"כ הפציצה את עזה. איכשהו האסימון הזה נותר תקוע.

יתכן שהנשמות הטובות של השמאל האמריקאי תורמות לאשליה הזאת, הן בנושא הסכסוך הפלסטיני-ישראלי והן בנושאים אחרים. למעט מיעוט רדיקלי המאשים את ארה"ב בהתערבות קטלנית במזה"ת ובמזרח אסיה, השמאל האמריקאי מאמין שארה"ב היא גורם מכוון חיובי בעולם, ואי לכך מוטב לשמר את העמדה ההגמונית האמריקאית. לפיכך, מנקודת מבטם הבעיה היא שהעם ונבחריו בקונגרס ובבית הלבן אינם מודעים מספיק לסבלו של העם הפלסטיני ולאי הצדק של הכיבוש. וכמובן שאייפ"ק, הלובי היהודי-ציוני רב ההשפעה הידוע לשמצה, אחראי לשימור הססטטוס-קוו ולזריית חול בעיני המנהיגות האמריקאית.
מכאן, שאירגונים כגון J Street מנסים לחתור תחת מנהיגות אייפ"ק ולהוות אלטרנטיבה פחות ימנית. המטרה היא לגבות את אותם חברי קונגרס שיעזו לחרוג לרגע מהמנטרה של "הקשר העמוק והבלתי מעורער בין ישראל לארה"ב". וזאת, כדי לרמוז שאולי ניתן לתהות (לא לגנות, חלילה) על ההיגיון של גזילת קרקעות, התנחלויות, מחסומים ושאר עינויים שישראל מערימה על האוכלוסיה הכבושה. אך גם אז, אל לו לתוהה להשוות את הכיבוש לממשלים מדכאים אחרים דוגמת האפרטהייד הדרום אפריקאי (ע"ע ג'ימי קרטר).

לא בכדי טוענים בשמאל האמריקאי, שהדיון בעניין הדיכוי והכיבוש בעיתונות הישראלית פתוח יותר מהדיון בעיתונות האמריקאית. מיד מועלים על נס שמותיהם של עמירה הס, גדעון לוי והעיתון ה"ליברלי" הארץ, כשהם מלווים בהנהונים כבדי ראש. אכן, העיתונות האמריקאית, כמו אנשי הקונגרס, שומרים על הקו שישראל היא מדינה מוקפת אויבים העושה כמיטב יכולתה להגן על עצמה, גם אם זה לא תמיד אסתטי (שהרי טרוריסטים מוסלמים זה הרבה יותר מכוער ומפחיד). אך מי שיזכיר את הצנזורה הביטחונית על העיתונות הישראלית המאפשרת את השתקת ענת קם ואורי בלאו, מעצרים מינהליים, אסירים ביטחוניים וגו', יוכתר מיד כ-self hating Jew (SHJ), או אנטישמי, בהתאם למוצא הדובר החצוף.

המציאות היא, שתקוות ההצלה מן המערב היא טפשית לא רק משום שהדיון הציבורי בארה"ב בעניין הכיבוש הוא כל כך פשטני ונבוב, אלא בעיקר מפני שלאמריקאים לא ממש אכפת. כל עוד ממשיכים כסף ותמיכה אלקטורלית לזרום מהקהילה היהודית אין להם שום סיבה לנענע את הסירה. ישראל, הכיבוש, הפלסטינים,  אינם אלא עקיצה מגרדת על מפת העולם.  נכון, אחמדינג'אד ובן לאדן מזכירים את המדינה היהודית ואת הכיבוש מדי פעם, אך הרטוריקה של הראשון כל כך מופרכת ושל השני כל כך אלימה עד שלמעשה הם תורמים לעמדת הקורבנות של ישראל. מדיניות ארה"ב כלפי ישראל לא תשתנה לטובה בגלל איום של קיצונים מהעולם המוסלמי הרדיקלי משום שכיום הם האויב לשלום ולסדר העולמי לפי תפיסת העולם השלטת היום בארה"ב.

"העימות" של הזמן האחרון בין הממשל לנתניהו היא דוגמה המלמדת על הכלל. נתניהו לא יכול וגם לא ממש רוצה לחזור לשולחן המשא ומתן. מחושק מן הימין, הוא יכול לכל היותר לעשות את הקולות הנכונים בנאום אחד או שניים, אך אינו יכול לעצור את תֿנופת הבניה בהתנחלויות, את גזילת הקרקעות במזרח ירושלים, או לשנות את עמדת העמימות בנושא הגרעין. "מקרה" ביידן רק המחיש זאת. ממשל אובמה הבין ונסוג. מגינויים ושיחות טלפון עצבניות חזרנו להיות מדינות אחוזות בברית היסטורית, ולעזאזל הכיבוש. הפלסטינים יכולים לחכות עד אחרי הבחירות. ואכן, לאובמה ולדמוקרטים נותרה פחות מחצי שנה להוכיח לאמריקאים שהם עושים עבודה טובה. המאבק על השינוי בביטוח הבריאות צימח אופוזיציה חזקה, גם אם לחלוטין לא הגיונית. הכלכלה המדשדשת, האבטלה הגואה ובחירי המערכת הפיננסית החוגגים יוצרים תחושה, הן בימין והן בשמאל, שהמנהיגות שבויה לחלוטין בידי האוליגרכים. למה להם להתעסק כעת עם ישראל הנרגנת?

מה שמטריד בעיני בנוסף לכל זה היא המוכנות של המיינסטרים השמאלי לאפשר למדינה אחרת, אימפריה למעשה, להתערב עד כדי כך במדיניות ישראל. אין ספק שלחץ כלכלי ומדיני מבחוץ יכולים לעזור. אבל לעזור למה? אם עד שנות ה-80 הרעיון של חלוקת הארץ עוד היה בר קיום, כיום הוא נראה מופרך. כ-5 אחוזים מאוכלוסיית ישראל חיים כיום מעבר לקו הירוק. האם הם יקומו ויעזבו מרצון? סביר להניח שלפחות 10 אחוז מהם ילחמו להישאר בבתיהם. זאת אומרת, לפחות 30 אלף איש ייאבקו נגד פירוק ההתנחלויות.  האם באמת אנחנו מצפים שארה"ב תהיה שותפה לתמרוץ מלחמת אזרחים בישראל? או אולי היא רק תתגייס לדיכוי ההתמרדות? נכון שארה"ב לא בחלה בתפקיד הזה בבוסניה, עיראק, אפגניסטאן, אינדונזיה, איראן, סומליה ועוד, אך לא נראה לי שבתפקיד הזה היא תבחר לשחק כאן. נהפוך הוא, נראה לי שארה"ב מעדיפה את הכיבוש על פני מלחמת אזרחים בישראל. והרי לפלסטינים אין לובי ומדינות ערב לא יפסיקו למכור נפט ללקוח הכי גדול שלהם.

ישראלים ופלסטינים נמצאים לבדם במערכה הזאת. אם אנחנו רוצים נורמליזציה ושלום צריך להכיר בכך ולפתוח דיון אמיתי על פיתרון של מדינה אחת (או שתיים). זה הרעיון של ריבונות – ההחלטה היא שלנו כמו גם המחיר. לכאורה, נראה היום שמרבית היהודים הישראלים לא ממש דואגים לשלום הפלסטינים. לא מעניין אותם אי השויון של הערבים הישראלים והם אינם רוצים לדעת את מה שהיה לענת קם למכור (מי בכלל צריך צנזורה?). וחמור הרבה יותר מכך, שליתר העולם לא אכפת. בגלל ההגמוניה המערבית מול העולם הערבי-מוסלמי כל עוד ליהודי ישראל לא אכפת לאף אחד אחר בעולם לא יהיה ממש אכפת.

אל דאגה, החסות האמריקאית איתנה

(פורסם בגדה השמאלית  /אל-דאגה-החסות-האמריקאית-איתנה/http://hagada.org.il/2010/06/09 )

אם רצינו המחשה שלארה"ב אין שום כוונה לתווך תכנית שלום שתביא לפיתרון אמיתי ולסיום הכיבוש, להלן התגובה האמריקאית הרשמית לטבח ולהשתלטות הפירטית על ספינות המשט לעזה. כמו לינדשטראוס בפרשת האונס בשומרת, מפנים האמריקאים אצבע מאשימה לעבר הקורבנות, האשמה שמספיקה להסיר כל אחריות מישראל. הילרי קלינטון,  בתגובה רשמית אמרה, שארה"ב מגנה את "המהלכים" שהובילו לטרגדיה. יתכן שהתכוונה בליבה למטבחון המדיני שתיכנן ואישר מתקפה צבאית על אניה אזרחית במים בינלאומיים. אך המשמעות כלפי העולם היא ברורה: שני הצדדים אשמים. קלינטון הוסיפה ואמרה, שכשם שלישראל יש זכות להגנה עצמית כך גם לפלסטינים עומדת הזכות לקבלת סיוע הומניטרי. כלומר, לישראל הזכות להיות מדינה ריבונית ולפלסטינים הזכות לא למות מרעב ודיזנטריה.
אך על מנת להבין את מדיניות ארה"ב כלפי ישראל, חשוב לעקוב אחר מה שנאמר בבית עצמו ולא רק מעל במות בינלאומיות. לדוגמה, ג'ו ביידן. בריאיון לצ'רלי רוז ב-PBS (המקבילה האמריקאית העניה ל-BBC), החליט להעביר לצופים שיעור ב"היסטוריה" שלפיו אהוד ברק, בנדיבותו, הוציא את הצבא מעזה ב-2006 (במילותיו של ביידן), ומיד אח"כ החמאס ניצח בבחירות לרשות הפלסטינית. אבל העולם דרש מחמאס לכבד הסכמים שמנהיגויות קודמות חתמו עליהם ולהתחלק בשלטון עם מחמוד עבאס (כי אך טבעי הוא, שלעולם יש זכות להכתיב תוצאות של בחירות דמוקרטיות). בתגובה, החליטו בחמאס להתבצר בעזה, להטיל מצור על תושביה ולהשליט טרור על ישראל בעזרת טילים (בחיי, לא המצאתי כלום). כך שמקור הבעיה בעזה אינם המצור או הכיבוש, כי אם החמאס העיקש (ביבי לא היה יכול לנסח זאת טוב יותר, ובוודאי שלא עם החן של ביידן).
 גם בעיתונות הטון הכללי הוא להאשים את הפלסטינים ובעיקר את החמאס, גם אם לעתים נשמעת ביקורת קלה על ישראל בעניין מדיניות הסגר על עזה. הפליא במיוחד צ'רלס קראוטהמר, בפאנל בערוץ החדשות Fox, כששאל על איזה משבר הומניטרי בכלל מדובר? אין רעב בעזה, אוכלוסיית עזה מקבלת סיוע מהאו"ם מזה 60 שנה וחלק מזה ממומן בידי משלם המיסים האמריקאי. וחוץ מזה, גם המצרים מטילים מצור על עזה (כלומר, אין משבר הומניטרי, אבל אם יש – זה באשמת המצרים). ויליאם קריסטל טען, שהמשט היה ניסיון התגרות בישראל היות שסיוע הומניטרי מגיע לעזה כל הזמן דרך המעברים, וישראל היתה "שמחה" להעביר את כל תכולת ספינות המשט אבל היתה חייבת לבדוק שאין עליהן אמצעי לחימה.

על הרעיון הזה, שאין למעשה משבר הומניטרי בעזה, חזרו רבים אחרים, כולל נבחרי ציבור בקונגרס, כולל שרה פיילין, המועמדת לשעבר לסגנית הנשיא בבחירות של 2008.  בן זוגה למרוץ אף לקח את הנושא צעד נוסף כשהאשים את אובמה ומדיניות הקפאת ההתנחלויות (חשיבה לוגית היא לא חלק מהנרטיב של הימין בשום נושא).

גם כאשר הדוברים לא ממש התמוגגו מהאלימות הישראלית, הגישה היא שהמשט היווה התגרות בישראל וזו האחרונה – בעוונותיה – נפלה בפח. בקיצור, נראה שהן העיתונות והן ראשי המימשל האמריקאי מקבלים משכורת ממשרד החוץ הישראלי, או אולי ממשרדו של דובר צה"ל. העיקר – לא להרגיז את היהודים. ע"ע נפילתה מגדולתה של הלן תומס, ותיקת עיתונאי הבית הלבן והיחידה שלא פחדה לשאול את ג'ורג' בוש ונציגיו שאלות קשות בנוגע למלחמה בעירק, ואת נציגי ממשל אובמה על החידלון באפגניסטן.

אבל המציאות היא, שכמו בהתקפה הרצחנית על עזה בחורף 2009, המימשל האמריקאי עסוק מדי כדי לפעול באמת לפתרון הסכסוך ולהצרת צעדיה של ממשלת ישראל. ויתרה מכך, נבחרי הציבור, רפובליקאים כדמוקרטים, זקוקים לקול ולכסף של המיעוט היהודי-ציוני החזק המאשים את כל מי שחוטא בנימת ביקורת כלפי ישראל באנטישמיות (או שנאה עצמית, אם המבקר יהודי). עונת הבחירות של 2010 מתקרבת במהירות ולדמוקרטים יש משבר כלכלי, אבטלה גואה ואסון אקולוגי בקנה מידה היסטורי, בעוד הצבא ממשיך להתבוסס בביצות של עירק (7 שנים) ואפגניסטן (9 שנים). למעט מספר יהודים וערבים שאיכפת להם ממה שקורה במזה"ת, מרבית האמריקאים רק רוצים לשמוע שארה"ב עדיין בעד דוד ונגד גוליית, ולא לבלבל אותם בפרטים.

מאיר עיניים במיוחד היה דיון, שוב ב-PBS, בתכנית שישי של גלן אייפל (האישה השחורה היחידה, ולמעשה האדם השחור היחיד המנחה תכנית אקטואליה בפריים-טיים הלאומי), שבו השתתפו עיתונאים מהטיימס, ניו יורק טיימס, ולוס אנג'לס טיימס. אם אי נחת היה מים אפשר שהחבורה הזאת היתה טובעת. את הרצח על המשט הגדירו כ"עימות בין חיל הים הישראלי ופרטים מאד מיליטנטיים שמשום מה הרימו אלות על החיילים". אך חשוב מכך: בפה אחד הם הסכימו שזו צרה מיותרת למימשל אובמה, המעדיף להתמקד בסנקציות על איראן ובהמשך המגעים הבלתי ישירים בין ישראל לרשות הפלסטינית, שלא לדבר על הצרות מבית. ומיד החליפו נושא ונשמו לרווחה. 

ג'ו ביידן סיים את הריאיון שלו לצ'רלי רוז באנקדוטה מביקור אצל גולדה מאיר ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת 73'. לאחר שמאיר ורבין הרשימו אותו עם מפות שהראו כיצד ישראל הקטנה מוקפת אויבים גדולים וחזקים (אוי, האירוניה), כנראה שכסנטור זוטר בן 30 הוא נראה מודאג ביותר. "לא נורא", אמרה מאיר, "יש לנו נשק סודי". איזה נשק? תהה ביידן. "אין לנו לאן ללכת", אמרה מאיר.

אולי הגיע הזמן שמישהו יראה לאמריקאים מפות של פלסטין המוקפת באויבים ונאכלת ע"י התנחלויות, ויסביר שגם לפלסטינים אין לאן ללכת. הפלסטינים נותרו חסרי מדינה אחרי מלחמת 48', ותחת כיבוש ישראלי מאז 67'. זהו כישלון הסברתי ממדרגה ראשונה שהפלסטינים נתפסים כתוקף ולא כקורבן. על השמאל הישראלי, הערבי, והאמריקאי לפרוץ את המצור התודעתי שיש ישראל וליהדות הגולה על העולם המערבי וארה"ב.

הנעל השניה נפלה

(פורסם בגדה השמאלית:  הנעל-השניה-נפלה/http://hagada.org.il/2009/12/02)

כריס הדג'ס, כתב של ה-Nation וטורים בבלוגים שמאליים אחרים, טען במאמר מאוגוסט שראלף ניידר צדק. במאמרו קבל הדג'ס על כך שממשל אובמה לא רק שנכנע לבנקים ולאילי ההון, אלא גם נכנע ללחצים מהימין הכלכלי ולרפובליקאים פונדמנטליסטים בעניין הרפורמה במערכת הבריאות. ועתה, לאור הנאום של הנשיא אובמה מול חניכי ווסט פוינט, נראה שנפלה הנעל השניה. אובמה נכנע לגנרלים של הפנטגון ולביקורת הקשה מהימין השמרני והחליט לשלוח 30 אלף חיילים נוספים לאפגניסטן. חשוב לזכור שהמספר הנקוב מתייחס רק לכוחות המגוייסים ולא לשכירי החרב ולשאר הכוחות הקבלניים המלווים את הצבא האמריקאי ביחס של 2:1.
אילו מטרות אסטרטגיות ומדיניות מנסה הנשיא להגשים? ראשית, הכנעה והשמדה סופית של אל-קאעדה; שנית, ייצוב הממשל על מנת שהאפגנים עצמם יוכלו להללחם באל-קאעדה. 

השאלות הן ברורות: אפילו מהערכות הפנטגון לא ברור שיש מספר רב של לוחמים זרים באפגניסטן, וחוץ מזה, אל-קאעדה תקפו את ארה"ב ולא את אפגניסטן כך שמה להם לאפגנים ולמלחמה הזו – האם יש להם זכות סירוב?

כמו-כן, הנשיא קרזאי מנסה מזה זמן לעשות למען קירוב לבבות עם הטליבן והוא מכיר בכוחם המתחדש. ואם דווקא הטליבן יהיו יעילים יותר במיגור אותם חיילי אל-קאידה? מנאומו של אובמה היה ברור שלא רווחת האפגנים היא המניע לפעילות צבאית מורחבת, אלא האינטרסים הביטחוניים של ארה"ב. בכך לפחות הוא היה כן יותר מהממשל הקודם, שעטף את מניע הנקמה במטרות נעלות של הצלת הנשים מהדיכוי הטליבני.

מכאן, שהחלומות באספמיה של נזרין גרייס, פמיניסטית אקטיביסטית אפגנית, שנוכחות יותר כוחות אמריקאים תפחית את הדיכוי ותגן על זכויות הנשים, ישארו בגדר חלום. סביר יותר להניח שזכויות אדם וזכויות נשים בפרט יוקרבו בזריזות על מזבח היציבות שאליה שואף הממשל האמריקאי. שלא לדבר על המחיר בחיי אדם. מתמיה שפמיניסטית מאמינה שצבא עם הסטוריה עשירה של דיכוי פיזי ומיני של נשים בשורותיו, יהיה זה שיושיע את הנשים האפגניות.

יחד עם המחיר בחיי אדם שיש להחלטת ההסלמה חשוב לזכור גם את המחיר הפוליטי שהנשיא עצמו עלול לשלם. כפי שטען ניידר, הקמפיין של אובמה מכר חלומות, אך מי שהאזין לדברים שאמר באמת אל לו להיות מופתע. ואכן,  בתקופת הבחירות דיבר אובמה הרבה על החשיבות של המלחמה באפגינסטן. כך, שאין להיות מופתעים (גם לא חבר השופטים של פרס נובל), שכנשיא הוא בחר באסטרטגיית הסלמה, אם גם מוגבלת בזמן.

יחד עם זאת, השמאל הליברלי בארה"ב כבר מבעבע מתסכול מזה זמן – החל ממינויים של ניאו-ליברלים מובהקים מן הממשלים של קלינטון ובוש, דרך דחיה והימנעות מפעולה בעניין החוקים נגד שירות של הומוסקסואלים בצבא, עד המאבק  – שעדיין מתרחש – בנושא הרפורמה בבריאות. ומלבד זאת, הסקרים מראים שאחוז גדל והולך חושב שהמלחמה באפגינסטן מיותרת. כך נראה, שלמרות שהכרזה על סיום המלחמה היתה בוודאי מעלה את חמתו של הימין האמריקאי, בעיני הציבור שתמך באובמה צעד כזה היה נתפס כאמיץ. הוא היה מן הסתם גם פופולרי בקרב חיילים ששירתו שנים בעירק ובאפגניסטן ובקרב הציבור הרחב, שהיה מעדיף שקופות המדינה יתרוקנו ממתן שירותים ויצירת מקומות עבודה על פני מלחמות נוספות.

מלבד כנות היו כמה נקודות אור נוספות בנאום. הנשיא תחם את ההסלמה הצבאית ב-18 חודש, כך שתחל נסיגה ביולי 2011; לא עוד מלחמה ללא קץ. כמובן שעד 2011 המציאות יכולה להשתנות וזו התחייבות ללא שיניים. אך חשוב מכך, הנשיא ביטא את שאיפתו שארה"ב תפחית את מעורבותה הצבאית במדינות ובמאבקים ברחבי העולם ואת רצונו  שההשפעה האמריקאית בעולם תהיה חיובית ולא מדכאת. (אימפריאליסט לייט, אבל עדיף בהרבה מגרסאות קודמות).  ואלה חדשות טובות לפקיסטן, שארה"ב לא תמהר לפלוש ולהשתלט על שטחה למרות הנוכחות ההולכת וגוברת של כוחות אל-קאידה וטליבן פקיסטני. ולבסוף, אובמה חזר על המחויבות שלו לסגור את הכלא במפרץ גואנטנמו, להפסיק לאלתר עינויים ובכלל לכבד זכויות אדם.

אם ההיסטוריה מלמדת משהו ההסלמה לא תשנה כלום, לא לאפגנים ולא לאמריקאים; וביולי 2011 אובמה יוכל להכריז על נצחון ולהשיב את החיילים הביתה, ועד נובמבר 2012 הוא כבר יוביל בסקרים, וניידר ומועמדים אחרים מהשמאל ידחקו לשוליים של השמאל המיינסטרימי.

חבל שעד אז ייהרגו וייפצעו אלפים.

* אילנה הרסטון (אן ארבור, מישיגן).

שנה לאובמה – שנה לתקווה

 (פורסם בגדה השמאלית:  שנה-לאובמה-שנה-לתקווה/http://hagada.org.il/2010/01/02/)

בזמן עמידה ברמזור היום הבחנתי במדבקה על מכונית מימי הבחירות לנשיאות שלפני שנה Got Hope? סיסמת התקווה לשינוי שבעזרתה ברק אובמה עשה היסטוריה והיה לנשיא האמריקאי השחור הראשון. שנה מאז, קשה לי לא לחשוד שבזה – להיות נשיא שחור ראשון – אובמה מיצה את החלום לשינוי גדול.

 אין לזלזל בהישג. היה עליו ועל תומכיו להלחם ולגבור על גזענות שעדיין מושרשת בחברה האמריקאית. גזענות ממוסכת תחת שכבות נימוס, פוליטיקל קורקטנס, ומנגנונים של "אפליה מתקנת", אך עדיין שרירה וקיימת. ויש לזכור, בפוליטיקה כמו בבייסבול, מהרגע שנשבר המחסום הגזעי לא ניתן יהיה לחזור אחורה.
 כדי לגבור על הגזענות אובמה וצוות ההבחירות שלו שינעו בהצלחה מדהימה את הרעב של אמריקאים צעירים למנהיגות פוליטית צעירה, פרגמטית, לא מתנשאת ונגישה. מנהיגות שתייצג אותם גם ברמה התכנית וגם ויזואלית (ע"ע מישל אובמה ואופנת J Crew). לטובתו עבדו העייפות והבוז כלפי ממשל ג'ורג' בוש הבן שנכשל בכל פן אפשרי של ניהול מדינה, וכמובן המשבר הכלכלי שהמית אסון על המערכת הפיננסית ושוק הנדל"ן כשהוא גורר איתו כרבע ממחזיקי המשכנתאות בארה"ב וכלכלות של מדינות ברחבי העולם.

 סיסמת הבחירות Yes, We Can! סחפה לא רק את האמריקאים, אלא את העולם כולו. עד כדי כך שכחודש לאחר טקס ההשבעה שמו של הנשיא הטרי הוגש כמועמד לפרס נובל לשלום, ואף זכה, כשהוא גובר על מועמדים כמו Hu Jia חתן פרס סחרוב ו-Sima Samar האפגנית. ואולי היכולת להפיח תקוה לשינוי באנושות כולה זה דבר שראוי לפרס נובל.

 אך המציאות היא שמעט מאד השתנה. בוושינגטון השיח הפוליטי עדיין גובר על צו ההיגיון ועל המוסר.

 זה היה רגע מרגש, תחושה של שינוי אמיתי, כאשר אובמה חתם על הצו לסגירת הכלא בגואנטנמו – הנה ההגיון והצדק נצחו. אך בצו נמנעו מלשנות את הסטטוס החוקי של העצורים, ולא סגרו את שלל אתרי הכליאה (black sites) בהם מוחזיקים עצורים "ביטחוניים" ברחבי העולם. ולבסוף, כמעט שנה מאותו מעמד, הכלא עומד על תלו וכעת טוענים שבעקבות ניסיון הפיגוע הכושל בדטרויט לא יסגרו אותו כפי הנראה כלל. הרי ברור שהכלא בגואנטנמו, המפר בזלזול חוקים בינלאומיים להגנה על שבויי מלחמה, חיוני לשיכון טרוריסט כושל בן 23 מניגריה.

 האתגר הראשון שאתו נאלץ הנשיא להתמודד היתה ההתמוטטות הכלכלית. לא היה ספק מה גרם למפולת. פרשנים, הן מהימין והן מהשמאל, היפנו אצבע מאשימה לעבר בנקים ומערכות פיננסיות דומות שהימרו בכספי משקיעים והשקיעו בחובות שלא ישולמו. היה ברור כבר שנים שהנדל"ן האמריקאי הוא בועה שתתפוצץ, ולמרות זאת אף אחד לא עשה דבר. מטאפורת הטיטניק נשחקה מרוב שימוש בתיאור של השנים שהביאו למפולת. כולנו חיכינו לרגע שקברניטי האניה הזאת יועמדו לדין, אך נראה שנאלץ להמשיך ולחכות. במקום זאת, אותם קברניטים שהשכילו להציל את עצמם על חשבון המשקיעים, שלחו את מדיהם הרטובים לניקוי יבש וחזרו לעבוד בעבור ממשל אובמה. גייטנר, ברננקי, רובין, סומרס, כולם אחראים אישית, אם במעורבותם הפוליטית בתקופת קלינטון (רובין וסומרס היו הארכיטקטים של הרגולציה של המערכת הפיננסית), ואם בהעלמת עין עד כדי שיתוף פעולה עם מהלכים כמעט לא-חוקיים של גולדמן סאקס, מריל לינץ, AIG, וכיוצא באלה בתקופת ג'ורג' וו. בוש. בן ברננקי וטים גייטנר היו ראשי ה-Federal Reserve וה-Federal Reserve of New York (בהתאמה), שני מוסדות שבמקרה הטוב נכשלו, ובמקרה הגרוע אחראים לניהול הקלוקל של נכסים פיננסיים.

 בסביבות מאי 2009 החלו מגעים רציניים לחקיקה לשינוי מערכת הבריאות, נושא שהיה לנס הדגל של מסע הבחירות הדמוקרטי. סוף סוף, עם רוב דמוקרטי בשני בתי הנבחרים ונשיא דמוקרטי יוכלו האמריקאים להצטרף ליתר המדינות המתועשות וליצור מערכת בריאות רציונלית, שבה כל אזרח זכאי לטיפול רפואי. או כך חשבנו. כבר מתחילת הדרך העיקרון המרכזי של ביטוח רפואי אוניברסלי הוצא מהדיון. "זה לא ריאלי", עודכנתי במפגשים של Organizing for America (הארגון שנועד להחליף ולשמר את מנגנון מסע הבחירות עד לבחירות הבאות), ולכן התחילו בפשרה. רק חלק מאלה שידם אינה משגת לרכוש ביטוח רפואי יכוסו, והיתר ישלמו קנס על כך שהם עניים מכדי לקנות ביטוח רפואי פרטי יקר, או שהם מועסקים על ידי עוסק פרטי קטן שאינו יכול לקנות ביטוח רפואי לעובדיו. ומחשש שחס וחלילה חברות הביטוח והתרופות יפסיקו לתרום מליונים למועמדים דמוקרטים, חוקקו חוק אחר, האוסר על יבוא תרופות זולות יותר, וחוק ביטוח הבריאות החדש נמנע מלפקח על עלות הפרמיות של ביטוחים רפואיים. כך שלמרות שנאסר עליהם לבטל ביטוח רפואי או להימנע מלבטח אנשים חולים, עלות הפרמיה תחושב על סמך סיכון (כולל היריון וזקנה, שלא לדבר על מחלות). ואפילו ניסיון לבטל את מעמדן המיוחד של חברות הביטוח הרפואי, הפוטר אותן מחוקים למניעת מונופול, נקטע באיבו.

 האורטור הגדול, שיכול היה להניע מליוני בני אדם לדפוק על דלתות ולחלק פליירים, נאלם דום בזמן שהימין יצא מגדרו עם הצהרות על כך שהחוק לביטוח בריאות יביא להקמת ועדות של ביורוקרטים שיוכלו להחליט שהגיע הזמן לקפד את חייה של סבתא העולה יותר מדי בטיפולים רפואיים, או של הילד עם תסמונת דאון. כשהגיעו אזרחים חמושים למפגשים עם נציגי הסנאט או הקונגרס, כשהפגינו עם תמונות של אובמה בדמותו של היטלר, כשזעקו שהחוק יכריח נשים לעשות הפלות של תינוקות לא רצויים ויכסה מהגרים לא חוקיים רחמנה ליצלן, אובמה שתק. וכשלבסוף נעמד לדבר, החוק המתבשל כבר היה רחוק מחלומם של הבוחרים. לא היגיון ולא צדק קבעו את חוקי המשחק בחקיקת החוק הזה, רק שיח פוליטי ציני ומנוכר לחלוטין מצרכי היומיום של האזרח.

 אולי העלבון הגדול ביותר לאינטליגנציה היה נאום קבלת הפרס באוסלו, שבו ברק אובמה שוב עשה היסטוריה כשהפליג בחשיבותה של כוחנות צבאית להשגת מטרות מדיניות, כולל שלום. העובדה שאובמה בחר במסלול הסלמה באפגניסטן אינה מפתיעה, אך העובדה שהוא מצדיק את המהלך כאמצעי להביא שלום, מדהימה. שהוא אינו בוש מלקטרג על האידיאולגיה הלא-אלימה של מרטין לותר קינג, אך שוכח את מלקולם אקס שטען שזה פשע לא להיאבק בדיכוי ברוטלי והצדיק את הזכות למאבק מזויין בדיכוי. נראה שהנשיא אובמה כמו מרבית הנשיאים לפניו בטוח בצדקת הדרך האמריקאית, ובזכות להנחיל "צדק" זה לכל העולם בכל אמצעי.

 טוב, זו היתה רק שנה. לפניו עוד שלש שנים לפחות, אם לא שבע נוספות. אולי המשמעות של Got Hope? היא להמשיך לקוות ששינוי אפשרי. את טקס ההשבעה של ברק אובמה (טקס עם טעם של הכתרה מודרנית) ב-19 בינואר 2009 לא יצא לי לראות היות ואבי נפטר יום קודם לכן. אבי, אמריקאי שחור, קומוניסט לשעבר ורדיקלי שחור, ראה באובמה חלום שהתגשם; אולי טוב שלא ראה כיצד החלום מתממש במציאות.

 אן ארבור, מישיגן